בית כנסת גדול ועצוב

בערב יום כיפור בחרתי להתפלל ערבית בבית הכנסת הגדול בתל-אביב. שמעתי רבות על הודו והדרו, וחשבתי שתהיה זו חוויה מיוחדת. ואכן, הייתה זו חוויה שנצרבה בלבי ושתישאר שם זמן רב, אך הייתה זו חוויה של עצב וכאב.  

הוד והדר (צילום: ירון ברנר) 

שני הדברים שהכי זכורים לי מרגע הכניסה לבית הכנסת בהרלאו הם יופיו והדרו שנגלו אליי באחת, ועמם - ריח חזק של טחב, כמו היה המקום סגור זמן רב ונפתח רק לכבודנו. וכמו בהרלאו - כאן, בתל אביב, גודלו ויופיו של בית הכנסת הגדול - ארון הקודש המפוסל, הוויטראז'ים היפים, הכיפה הגבוהה, התאורה המיוחדת, הריהוט הכבד - כל אלו הכו בי בעוצמת יופיים והדרם. ויחד עם היופי - העזובה.

ריח חזק של טחב שרר בבית הכנסת הגדול. הריהוט בעזרת נשים היה מאובק וחלק מהכסאות היו מכוסים פירורי טיח לבן. הסידורים היו ישנים ומועטים. לא היו מחזורים עבור המתפללות ונשים רבות מצאו את עצמן ללא ספר תפילה, מסתכלות על החזן ומנסות להתפלל אחת עם השנייה.

באחת הפינות, הייתה נזילת מים מהתקרה. לא טיפטוף של מים, זרימה. אחת המתפללות פשוט ישבה שם עם דלי פלסטיק אדום ומדי כמה דקות יצאה כדי לרוקן אותו. מסביב הייתה שלולית מים שהעידה כי לא מדובר בבעיה חדשה. חלק ניכר מהסידורים היו רטובים ועל חלקם אף עלה עובש. לא נעים לפתוח ספר תפילות ולהירתע מהריח.

דממה בהיכל (צילום: ירון ברנר)

בניגוד להרלאו השוממה, בתל אביב בית הכנסת היה מלא יחסית. מתפללים רבים הגיעו לכבודו של יום. כיאה לבית כנסת גדול, שליח הציבור הנעים בקולו ובנגינותיו, אך אין קול ואין עונה. בחלקים שבהם אמור הקהל לענות - דממה. בנגינות "בית אבא" - דממה. רק לעתים נענתה שירתו בקול ענות חלושה.  

לחדש ימינו כקדם

איני יודעת מה מתרחש בבית הכנסת בימים אחרים, ואולי אין זה מן הראוי לכתוב אחרי מפגש אחד עמו, והלוואי וטועה אני, אך ההזנחה שנגלתה הכאיבה לי. לא מעט קהילות מתחדשות, צעירות, מסוגים שונים פועלות

בשנים האחרונות בתל אביב. מניינים מיוחדים שקראו לכל הקהל להצטרף התקיימו במקומות רבים בעיר והיו גדושים ומלאים במתפללים. באחת מהקהילות האלו - לא הרחק מבית הכנסת הגדול - בחרתי להתפלל בהמשך היום הקדוש.

אולי זה טבעו של עולם שקהילות מתמעטות וקהילות חדשות נוצרות במקומן. אך אני שואלת את עצמי האם אין זה ראוי כי יחוברו העולמות, והקהילות החדשות יקומו מתוך ובתוך שורשי הקהילות המתמעטות. במעט שיצא לי להתהלך בתל אביב נתקלתי בבבתי כנסת עתיקים רבים - ברחוב ביאליק, בהמשך רחוב אלנבי, ברחוב הירקון - מבנים סגורים, חשוכים, נטושים, מטים ליפול. מעבר לשימור המבנים, שיש לו חשיבות רבה בעיני, אני תקווה כי קהילות מתחדשות יבחרו להתחדש בתוכם וכך אולי נחדש ימינו כקדם.