בין איסור הרעלה לחיוב הליבה
כשזכויות הקהילה וזכויות היחיד בה מתנגשות, על המדינה להגן על היחיד. כך עשתה צרפת לקהילה המוסלמית, ומאותו טעם צריכה ישראל לכפות על החינוך החרדי לספק השכלה מינימלית
הצעת החוק שעברה בשבוע שעבר ברוב גורף בפרלמנט הצרפתי ואוסרת על עטיית רעלות מעוררת לא מעט התלבטות. הרי התערבות של המדינה בלבושו של אדם היא פסולה על פניה, ולכאורה מדובר בפגיעה קיצונית בחופש הפרט.
ואולם, מנגד, האיסור על לבישת בורקה או חיג'אב, אותן רעלות המכסות את כל גופן ופניהן של נשים ומותירות לכל היותר את עיניהן חשופות לאור השמש, נובע דוקא מתוך טענה של הגנה על זכויות הפרט - זכויות נשים, לעניין זה - כשמנגד ניצבות זכויותיה של קהילה דתית לקבוע את סדריה הפנימיים.
המתנגדים לאיסור טוענים כי בהחלטה זו כופה החברה הליברלית את ערכיה על חברה מסורתית, תוך ביטול כולל של זכויות הקהילה והפרטים החברים בה, ושימוש בעקרונות של חופש מדת, ככלי לקבוע תפיסה דתית-תרבותית של הרוב. ביטוי קיצוני של תפיסה זו אפשר למצוא בצבא האמריקני, שבשם ההימנעות מדת אוסר למשל על חבישת כיפה עם מדי הצבא - אף שהסממנים של תרבות הרוב הנוצרית מצויים בו בכל פינה. אין זו אלא הגברת הדומיננטיות הדתית-תרבותית השלטת, וודאי לא סממן של חופש.
יהיו שיטענו שהמצב הצרפתי אף קיצוני יותר, ושההחלטה אינה אלא ביטוי נוסף של הגזענות הפושה בימים אלה בצרפת נגד המוסלמים. אולי אף יחברו בין החלטה זו לבין גירוש בני הרומא, ויראו בה חלק מתפיסה הבדלנית המבקשת להחזיר את צרפת לצרפתים (אולי יש כאן חשש שהבורקה תהפוך לאופנה השלטת ברחובות פריז במקום העקבים וחצאית המיני?).
קראתי אף דברים שכתבו נשים צרפתיות מוסלמיות, בדבר רצונן ללבוש את הבורקה כדרך להפגנת תפיסת העולם הדתית והתרבותית שלהן. לשיטתן, מדובר במחווה הצהרתית, שאיסורה פוגע בחופש הביטוי עצמו.
אולם האמת היא, שרוב הנשים הלובשות בורקה אינן עושות זאת מבחירה. גם אם יש בודדות שרואות בהסתתרות מאחורי הבד והימנעות מקשר ישיר עם העולם את ביטויין העצמי, הן מיעוט בטל לעומת מאות אלפי ואף מיליוני נשים מוסלמיות העוטות בורקה כי אין להן ברירה; כי החברה שהן חיות בה (ובדרך כלל אינן יכולות להשפיע עליה) מחייבת אותן להתלבש כך.
השאלה אינה פשוטה: על מי אמורה המדינה להגן: על הפרט, או על הקהילה? זו התנגשות בסיסית בין שתי תפיסות של זכויות אדם - זכויות הפרט וזכויות הקהילה. הזכויות הקהילתיות מחייבות את המדינה לאפשר לקהילות מיעוט לנהוג על פי תרבותן הייחודית ולפתח עצמן, כקהילה. אולם מהי חובת המדינה לפרטים החיים באותה קהילה?
עם כל הקושי והזהירות הנדרשת, תוך בחינה מתמדת של האיזונים הראויים, נדמה שבסוגייה זו, המדינה חייבת להעדיף את הפרט על פני הקולקטיב אליו הוא שייך. מדובר כאן בפרטים שחופש הבחירה שלהם נפגע על ידי הקהילה, והשבתו מותנית בכפייה של המדינה כלפי אותה קהילה.
למעשה, אנו מתמודדים בימים אלו עם סוגייה דומה מאוד. הוויכוח על לימודי הליבה בבתי הספר בישראל - וחיובם של מוסדות לימוד חרדיים ללמד את אותם מקצועות - צריך להתנהל מאותה נקודת מבט.
בדיון הציבורי מצטייר עניין הליבה לעתים קרובות כשאלת האינטרס של המדינה, ממנה נובע התקצוב או העדר התקצוב של בתי ספר, לפי מידת מחויבותם למדינה ולדרישותיה. אולם השאלה האמיתית היא, מהי חובתה של המדינה כלפי אותם ילדים? האם היא רשאית לאפשר להוריהם להחליט לגדלם ללא השכלה כללית מינימלית, המעניקה להם אפשרות לבחירה עתידית בחיים עצמאיים?
כשזכויות הקהילה וזכויות היחיד בה מתנגשות, על המדינה להגן על היחיד. לכן, צודקים צודקים הצרפתים כשאינם מוכנים לאפשר למנהג המשפיל של לבישת אותו צינוק פרטי, היוצר מחסום בין האשה לבין שאר העולם, להפוך לנוהג מקובל - כי נשים אלה צריכות הגנה מפני קהילתן.
באותה מידה, חייבת מדינת ישראל לכפות לימודי ליבה בכל בתי הספר, כדי להגן על זכותם של ילדים לקבל כלים מינימליים שיקנו להם חופש בחירה - זכות שקהילתם מבקשת לשלול מהם.
עו"ד יפעת סולל, מתמחה בזכויות אדם ובמשפט ציבורי
לפנייה לכתב/ת 
