המורה, עברתי התעללות מינית

בפעם האחרונה שפגשתי את מיכל (שם בדוי), לפני חודשים אחדים, היא הייתה שקועה עד צוואר בחייה האישיים של תלמידה שלה. עתה אנו יושבים בבית קפה באחד הרחובות הסואנים של עיר במרכז הארץ, לא רחוק מהתיכון בו היא מלמדת. מיכל נראית בוגרת יותר, שקולה, מחוספסת.

"כמחנכת את מנסה לחנך את התלמידים שלך לערכים מסוימים, מנסה לצייר להם עולם אידיאלי שאליו הם צריכים לחתור" – היא אומרת. "אבל בשנה האחרונה הבנתי שזה לא כל כך פשוט. ישנם תלמידים שחוו כל כך הרבה רוע בגילם הצעיר, שנדמה לפעמים שיהיה כמעט בלתי אפשרי לגרום להם להאמין בטוב".

סיפור התמודדותה של מיכל עם תלמידתה עניין אותי באופן מיוחד. הרי סיפור כזה איננו נדיר, לצערי, וכמי שעומד לחנך כיתה בפעם הראשונה, עלי להיות מוכן לכך. מיכל (28) רק בתחילת דרכה כמורה. כמחנכת, היא בחרה לפתח מערכת יחסים פתוחה מאוד עם כיתתה, והבהירה לתלמידיה כבר בשיעור הראשון, שהיא זמינה עבורם בכל שעות היממה. זה כנראה עבד, כי מהר מאוד התפתחה מערכת יחסים אינטימית מאוד עם תלמידי הכיתה. הם עדכנו אותה בכל הרכילויות החמות ושיתפו אותה בהתלבטויות ההתבגרות שלהם.

עדן (שם בדוי), תלמידה נורמטיבית, שקטה יחסית, עם ממוצע ציונים גבוה דיברה גם היא איתה. שיחות על אקטואליה, על הכיתה, אבל אף פעם לא על חייה האישיים. זה לא היה נראה מוזר למיכל, שכן שום דבר מהמידע המוקדם שהגיע מהיועצת ומשיחות ההיכרות לא העיד על בעיות מיוחדות.

מהר מאוד החלה עדן להיעדר מהכיתה. כשחזרה, תמיד היה ברשותה אישור רפואי שהצדיק את ההיעדרויות. מיכל החלה להיות מודאגת מכמות ההיעדרויות וניסתה להבין מעדן את הסיבה האמיתית לכך. עדן הבטיחה שמדובר בחולשה זמנית. מיכל לא הרפתה מעדן. היא הרגישה שיש דברים שעדן לא מספרת. היא צדקה: לאחר זמן מה ביקשה עדן להיפגש איתה וגוללה בפניה את סיפור חייה.

מאחורי הציונים הטובים וההתנהגות ה"נורמטיבית" הסתתר, מסתבר, סיפור מחריד: עדן חוותה, במשך תקופה ארוכה בילדותה, התעללות מינית קשה על ידי קרוב משפחה, שביקר לעיתים תכופות בבית הוריה. כשהיה רואה אותה משחקת עם ילדי השכונה בחוץ, היה אומר להוריה שהוא לוקח אותה לבילוי עם ילדיו. כך היה לוקח אותה לביתו, ומבצע בה את זממו. הוא לא איים עליה אלא סיפר לה שמה שהם עושים זה בסך הכל "משחק סודי שעליה להשאיר ביניהם". והיא, שהכירה אותו וידעה שהוא קרוב להוריה, האמינה לו. מה יודעת ילדה קטנה על אסור ומותר?

"ברגע הראשון פשוט פרצתי בבכי. נדהמתי מהסיפור. נלחצתי. הרגשתי ששמו עלי תיק, שהתלמידה בחרה בי ונפתחה אלי אבל אני לא יכולה להגן עליה" – אומרת מיכל. מיכל הבהירה לעדן כבר מהתחלה, שמוטלת עליה חובת דיווח, ושהדברים לא יכולים להישאר ביניהן. הבהרה לא פשוטה, שכן היא יכלה בקלות לאבד את האמון שנתנה בה התלמידה. "ידעתי שאני מסתכנת בכך שעדן תיסגר בפני אבל אין אפשרות אחרת. כשמדובר בדברים כאלה, הם לא יכולים להישאר בין המורה לבין התלמידה, והתלמידה חייבת לדעת זאת מהתחלה" – היא מסבירה.

עדן לא נרתעה והמשיכה להיפתח בפני מיכל. מאותו הרגע התפתחה מערכת יחסים אחרת ביניהן שכללה פגישות ושיחות ארוכות. "דיברנו הרבה על הרקע המשפחתי שלה. היא סיפרה על בית הרוס, על הזנחה. בהמשך גם חזרנו לדבר על האונס. ניסיתי להבין איך זה יתכן שזה קרה מתחת לאף של כולם, אך בכל פעם היא עצרה אותי ואמרה: 'אל תנסי להבין. זה לא חשוב עכשיו". עדן בעיקר חיפשה קירבה. היא רצתה שיקשיבו לה, היא רצתה לדעת שיש מי שדואג לה כי בבית אין מי שיעשה זאת. כשגילו הוריה שנאנסה, לאחר כמה שנים, התייחסו לכך בביטול, כאילו מדובר בסיפור שגרתי. הם אמרו שאין מה לעשות, היא צריכה להתגבר, בגלל זה הם משקיעים כסף רב בפסיכולוגים.

מיכל שיתפה מיד את הנהלת בית הספר ואת היועצת. הן התגייסו מיד, תמכו וליוו את מיכל מעתה והלאה. חשוב היה להם שמיכל, כמחנכת של התלמידה, תישאר הדמות המרכזית שתטפל בבעיה. "התפתח בינינו קשר של חברות ולא של מטפל-מטופל. פתאום עדן יכלה לפתוח את הלב שלה ולשתף דמות שהיא נותנת בה אמון, מישהי שתדאג לה. השיחות עזרו לה להתמודד".

בסוף השנה הגיעה מיכל לנקודת שבירה: "לא יכולתי להכיל יותר. הסיפור שלה, שהצטרף לסיפורים קשים של תלמידים אחרים, שבר אותי. אני אמנם לא תמימה אבל לא הכרתי מציאות כל כך קשה ועוד בבית ספר שהתלמידים שלו מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית". מתוך הבנה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להישבר, מיכל אספה את עצמה מהר, והמשיכה בתפקידה, שפתאום נראה שונה לחלוטין ממה שציירה בנפשה עת נכנסה למערכת החינוך. וכך, הקפידה לשמור על קשר רציף עם עדן גם במהלך הקיץ.

זה לא היה מעיק? לא רצית קצת להתנתק מהכל, לנוח? – אני שואל אותה. "לא", משיבה מיכל.

 "נקשרתי אליה ובכלל לא יכולתי להיות עסוקה בעצמי. רק היא עניינה אותי". היום, מספר חודשים אחרי, עדן נראית אחרת. נינוחה יותר, מפויסת יותר עם עצמה ועם העולם, היא הפסיקה לנהל אורח חיים הרסני, ולנסות לפגוע בעצמה. פתאום יש לה מערכת שלמה שתומכת בה למרות שננטשה על ידי משפחתה.

"כמחנכת את עסוקה בהכרעות ערכיות אינסופיות, את צריכה לשמש דוגמא. הסיפור הזה נתן לי מוטיבציה ותחושה שאני נמצאת במקום הנכון" – היא מסכמת. "מצד שני, אני מרגישה לפעמים שהתפקיד שלי ממלא מדי. אין לי חיים פרטיים, וזה לא מפריע לי, אבל זה מסוכן כי ללא גבולות אפשר להישחק מהר מאוד". היא בקושי מסיימת את המשפט, ומיד נזכרת שהיא צריכה לקבוע פגישה עם תלמיד שביקש לדבר איתה.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בתיכון "זיו ומרקס" בירושלים.
• לכל הטורים מיומנו של מורה מתחיל לחצו כאן.