המוזיקה מנצחת והשמש זורחת

אם ניקי ווייר, באסיסט המאניק סטריט פירצ'רז, לא היה מכריז שהאלבום החדש של להקתו הוא "ניסיון אחרון לתקשורת המונים", היינו חושדים שמשהו לא בסדר עם השלישייה הוולשית. שנה ושלושה חודשים בדיוק עברו מאז "Journal For Plague Lovers" מהאלבומים הקודרים והקשוחים ביותר של המאניקס, וכבר הם הספיקו לשנות פאזה: האלבום הקודם היווה התמודדות פומבית חשופה ואמיצה עם סיפור היעלמותו המסתורי של ריצ'י אדוארדס, גיטריסט הלהקה. כמצופה מאלבום כזה, הוא היה מפגן טקסטואלי-מלודי אפל וכואב. לעומתו, "Postcards from A Young Man" החדש - על אף שמו, שיכול להיתפס כרמיזה נוספת לאדוארדס - מביט מהצד השני במבט מפויס, ידידותי ואפילו עליז למדי.

החל מ-"It's Not War) Just The End Of Love)", הסינגל הראשון והכיפי במיוחד, כוונתם של המאניקס באלבום זה ברורה: ג'יימס דין ברדפילד וחבריו שחררו, באופן מודע לגמרי, אלבום עמוס להיטי רדיו קליטים, שמחים וקלים להאזנה שמחזירים אותם יותר לפאזה שהיו בה ב-1998 ושוב ב-2007 עם "Send Away The Tigers".

לא במקרה הרחיק ווייר והשווה את הדיסק החדש ל-"Pump", אלבום הלהיטים המסחרי והמוצלח של אירוסמית': רובם המוחלט של השירים באסופה עוצב וסוגנן לשירה המונית באצטדיון עמוס, כולל מעריצות מתעלפות, אדרנלין וזיעה. אפילו "Golden Platitudes", שמתחיל כבלדה מתבקשת, הופך עד מהרה לבליל של כינורות, מודולוציות ושירת "לה לה לה" סוחפת.

הלך הרוח הנוכחי של המאניקס, אחרי 24 שנות עבודה, מיוצג היטב בשיר הנושא של האלבום: מהודק, אופטימי, ללא  חוסר הבגרות שמתלווה לעיתים לחיוביות-יתר. גם בו וגם ב-"All We Make Is Entertainment", שיר ניצחון קלאסי, אפשר לשמוע השפעות ברורות של קווין, כשברדפילד מתפרע בסולואים א-לה בריאן מיי.

הכוונה: הצלחה מסחרית והשמעה אינסופית (צילום: Dean Chalkley)

ב-"Billion Balconies Facing The Sun" מתארח דאף מקיגן, באסיסט "גאנז אנד רוזס" וגם "ולווט ריבולבר", שהיום עובד עם ג'יינז אדיקשן. התוצאה היא עבודת בס-תופים מעולה, ואולי השיר הטוב ביותר באלבום. ועל אף הסיכון בסקילה פומבית על ידי מעריצים אדוקים, ארחיק ואומר שחלק גדול מהשירים באלבום יכלו, תחת אותו עיבוד למעשה, לככב באלבום של רובי וויליאמס (למשל "Some Kind Of Nothingness", שבא קומפלט עם מקהלת גוספל והתגברות דרמטית לתוך מגה פזמון סוחף).

אין ספק שהמאניקס לא מעדו בטעות לתוך שלולית אושר ורודה. סביר להניח שכבר בשלב הקלטת השירים הם ידעו שלא מעט מהמעריצים השרופים, אלה שתמיד יעדיפו את להקת הבית שלהם מרססת בכעס מסרי מחאה פוליטיים, יסלדו מהתוצאה הסופית והמתקשרת במיוחד שיצאה להם.

אולי ההחלטה נעשתה עוד בטרם הכניסה לאולפן: הבחירה להתרחק מסטיב אלביני חובב הרעש והעבודה המחודשת עם המפיק דייב ארינגה, שעבד בעבר עם שמות כמו קיילי מינוג וגם הפיק עבור הפריצ'רז את האלבומים הקומוניקטיביים ביותר שלהם, כוונה למטרה אחת: הצלחה מסחרית והשמעה אינסופית במצעדים.