הדתיים בעד גירוש: מי אשם - השמאל או האתוס?

בגלל השמאל/ ד"ר צבי מרק 

סקר ynet-גשר הקובע כי רוב הציבור הדתי תומך בגירוש ילדי עובדים זרים מחזק את תחושת השסע התרבותי העמוק במדינת ישראל. בעוד שהאנרגיות של השמאל מופנות לכל מאבק שמצמצם את אופייה היהודי של המדינה, הימין והדתיים מעוניינים לשמר ולהדגיש את ייחודה היהודי.

'גירוש' ילדי העובדים הזרים הוא דוגמא מובהקת לכך. הכותרות בתקשורת והקמפיין הציבורי מבוססים כולם על הטעיית הציבור. הרי לא מדובר בגירוש ילדים בודדים או הוצאה כואבת שלהם מחיק משפחותיהם, אלא בהשבת משפחות העובדים הזרים הלא חוקיים למולדתם. הצביעות וחוסר האמינות בולטים עוד יותר לאור העובדה שהעם היהודי חווה לא מזמן גירוש של אלפי משפחות מגוש קטיף, שהגיעו למקום באופן חוקי ועל-פי החלטות הממשלה, עד שהתקבלה תכנית ההתנתקות וכוחות צבא גדולים גירשו משם דור שני ושלישי של ילדים, הרסו את בתיהם, את שדותיהם ואת מפעל חייהם.

הנה הצביעות: אם הבעיה היא ביחס המדינה לילדים, היכן היו אותם ארגוני שמאל כשאלפי ילדי גוש קטיף נעקרו מבתיהם? דוגמא טובה נוספת התרחשה בעת אירועי עמונה: מרבית האזרחים שהיו שם היו ילדים ובני נוער; נערות ונערים הוכו על ידי פרשי משטרה, נעצרו, נחבלו ונפצעו באלימות שכלל לא היה בה צורך לשם פינויים. להיכן נעלמו זכויות האדם שלהם? איזה ארגון שמאל קם לדבר בשם אותם ילדים?

אם הטענה היא שהנוער בעמונה עבר על החוק ומכאן שתיקת השמאל, מדוע הם אינם מגנים גם את רמיסת החוק מדי שבוע בבלעין? והיכן הוא כבוד החוק כאשר מדובר בעובדים זרים לא חוקיים? התשובה היא פשוטה: רוממות החוק קיימת בגרונם רק כאשר מדובר במאחז לא חוקי של הימין, אך אבן קלע בידם כשמדובר בהפרת חוק אלימה כנגד חיילים. העמדות בנושאים האלו אינן קשורות ביחס לחוק כשלעצמו או בדאגה לשלום ילדים באשר הם, אלא בתפיסות שונות לגבי אופייה הרצוי של המדינה. זהו שיח סלפני, ורק שליטתו של השמאל בכלי התקשורת המרכזיים מאפשרת אותו.

זרם ההגירה יוצר בעיות עצומות במקומות אליו הוא מגיע. המצב בעיר אילת או באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ידוע היטב ובטווח הארוך עלולה להיווצר כאן מדינה בתוך מדינה ואיום דמוגרפי על אופייה היהודי של ישראל. אולם, התחושה היא שקל יותר לגייס את פעילי השמאל להצלת לווייתנים חולים בחוף נידח מאשר לארגן קבוצה של זוגות צעירים שיחזקו את האוכלוסייה היהודית בעיר אילת או בדרום תל אביב. יתרה מכך, ישנו חשד שגורמים בשמאל אפילו מעוניינים במהגרים האלו כמשקל נגד לריבוי הטבעי של הימין הדתי והחרדים. עבורם המהגרים הם התשובה הדמוגרפית לגידול הטבעי באוכלוסייה הדתית והמסורתית.

הלך הרוח הזה מביא לרתיעה בקרב הציבור הימני והדתי מלחבור למאבקים שהשמאל מוביל, וייתכן שזו הסיבה לתוצאות הסקר שצוטט לעיל. הציבור הדתי חושש להיות מגויס לאג'נדה של מדינת כל אזרחיה או להיסחף בקמפיינים שמובילה הקרן החדשה לישראל. יתרה מכך, בציבור הדתי ניתנת מלכתחילה תשומת לב גדולה יותר לגורלו של העם היהודי ואילו מערכת הערכים של השמאל, המתנכרת לממד הערכי שבאחווה הלאומית מעוררת בו רתיעה.

כמובן שמדובר בהכללות ואפילו הכללות גסות. אין ספק שברמה האישית יש אנשים מוסריים יותר ופחות בשני המחנות. אך שורש העניין הוא סולם ערכים ושיח מוסרי שונים. במקרה הספציפי של ילדי העובדים הזרים, לא מדובר אפילו בשיח מוסרי שונה, אלא בסילוף מכוון של השיח הציבורי באופן המונע את ליבון הסוגיה המהותית והיא ההגירה של לא יהודים למדינת היהודים. 

בגלל תודעת "אתה בחרתנו"/ ד"ר ישי רוזן-צבי  

על פניו, מה לרמת דתיות ולשלילת זכויות מהגרים? מה לקיום מצוות ולגירוש ילדי עובדים זרים? הרי מדינה יהודית היא עיקרון ציוני ולא דתי, ודווקא זיקה דתית עשויה להתבטא ביתר רגישות אנושית, כמו ביהדות של 'תיקון עולם'. אמנם, כשבוחנים את הדברים לעומק, הממצא הזה אינו מפתיע.

היחס המתנשא והמפלה כלפי הגוי נטוע עמוק בתוך התודעה הדתית היהודית ובחינוך הדתי. תודעת 'אתה בחרתנו מכל העמים' היא אחת מבסיסי הזהות הדתית ויש לה השלכות מרחיקות לכת. היהדות הבתר-מקראית התגבשה כמערכת דתית אתנית, שבה הדת והעם נמצאים בסמביוזה בלתי ניתנת להפרדה, 'עמך עמי ואלוהיך אלוהי'. ספרות חז"ל עיצבה אתוס שבמוקדו העם והניגוד המרכזי שבו הוא זה שבין יהודי לגוי. יש לשים לב לכך שהשלב המכריע כאן אינו באפליה כלפי הגוי, אלא עוד קודם לכן, בעצם קיום הקטגורי של 'גוי', שבה לכל מי שאינו יהודי יש שם אחד כולל. כך נוצר מבנה בינארי ודיכוטומי: יהודי מול גוי. זה לא דבר מובן מאליו. לצרפתי, לבריטי או לאמריקני אין שם כולל לכל אלו שאינם בני הלאום שלהם.

הבחנה זו מקבלת ביטוי בהלכה ובאורח החיים, שהם האחראים יותר מכל לכינון ולתחזוק של האתוס הדתי. הדברים ידועים: מהלכות הרחקה מגויים ועד הגבלת ההלכות שבין אדם לחברו לבני העם בלבד. הנה דוגמא אחת: אין בהלכה הקלאסית ולו שיטה אחת הסבורה שמותר לחלל שבת על מנת להציל חייו של גוי. גם בפסיקה החדשה, שגילתה גמישות בנושא זה, הנימוקים הם 'משום איבה' או 'דרכי שלום', אבל לא משום ערך חייו של האדם באשר הוא אדם.

כל זה הוא רק חלק אחד של הסיפור, החלק הפשוט שבו. מה קל יותר מאשר להאשים את הדתיים, או החרדים

 ואת שליחם הפוליטי אלי ישי ביחס נורא לזרים. אלא שגירוש הילדים התקבל על ידי ממשלה חילונית למהדרין, בניצוחו של ראש ממשלה חילוני ובנימוק החילוני של המאבק הדמוגרפי ושמירת הרוב היהודי. זה גם הנימוק שבגינו רוב הנשאלים בסקר סברו שיש לגרש את הילדים.

הצגת הדת והציונות החילונית כאילו הן נמצאות כאן בשני קטבים שונים היא אחיזת עיניים; אשליה הנוחה לכולם. המדינה משתמשת בדת כשומרת הסף של גבולות האתנוס – בתחומי הנישואין והגיור – ושם, ורק שם, ניתנת לדת סמכות שלטונית. אבל גבולות האתנוס והפריבילגיות שלו נקבעים על ידי המדינה היהודית והסמכת הדת לעניינים אלו משרתת את האינטרס הלאומי, לא את הדת. לעתים ראוי לזכור שלא הדתיים המציאו את 'הבעיה הדמוגרפית', את חוק השבות, את קק"ל ואת יהוד הנגב והגליל.

אותם אנשים המזדעזעים מגירוש הילדים חיים בשלום ובשלווה, ובדרך כלל בהזדהות גמורה, עם מדיניות המפלה באופן שיטתי את האזרחים הערבים, בשם אותו היגיון דמוגרפי עצמו. זהו עצם העניין: שאלת גירוש ילדי מהגרי העבודה אינה אלא סניף של מדיניות ההגירה בכלל, שכל עניינה הוא המאבק הדמוגרפי.

ד"ר ישי רוזן-צבי הוא עמית מחקר במכון הרטמן; ראש המחקר לתלמוד וספרות העת העתיקה בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב. ד"ר צבי מרק הוא עמית מחקר במכון הרטמן