הישיבה והעדשה

בשעה שלוש בלילה עשתה לאה גולדה הולטרמן את דרכה לדירה במאה שערים בירושלים, בדרך לשיחת בירור עם "משמרת הצניעות". היא הגיעה למקום, ולמרות שהייתה לבושה בצניעות, מיד הולבשה בבגדים נוספים. כשהתייצבה לפני הרב, הוא סיפר שנודע לו על סדרת צילומים "מבישה ושערורייתית" של נערים חרדים - וגם לא נמנע מלשאול שאלות ולרמוז רמיזות על פתיינות. הדרישה הראשונית הייתה להשמיד את כל התמונות.

השיחה בין השניים נמשכה עד השעה שבע בבוקר, אך בסופה הצליחה הצלמת לשכנע את הרב כי כוונותיה היו טובות וטהורות. לדבריה, הרב ביקש להצניע את פרסומן של שלוש תמונות בלבד, והשאר הוצגו (לצד יצירות וידאו-ארט שלה) בתערוכה "Orthodox Eros" בצרפת. בעוד כמה חודשים התערוכה תוצג בגלריה "טבי דרזנר".

סדרת הצילומים של הולטרמן משאירה את הצופה נדהם נוכח הפער בין האופן שבו הוא רגיל לראות ולדמיין חרדים, לבין הדימויים הטוטאליים, המעוצבים באסתטיקה יוצאת דופן - שניכר כי צולמו ממקום חקרן כלפי המצולמים ולא מתוך כוונה להתריס. קשה להימנע מהשאלה איך הצליחה הצלמת לשכנע את הבחורים להצטלם ללא חולצה ולעתים בפלג גוף עליון חשוף לגמרי. או כפי ששואל זאת, מזווית קצת אחרת, ד"ר יגאל דותן מאוניברסיטת בן גוריון: "מהו אותו יסוד נפשי שגורם לדמות לעבור על איסורים ונורמות תרבותיות-דתיות ולשתף פעולה עם האמן ביצירת דימוי?"

הדרך לצילומים החלה לפני כשנתיים, וכפי שניתן לנחש - לא הייתה פשוטה כלל. בשנת 2008 זכתה הולטרמן בתחרות צילומים ובעקבות זאת נסעה להשתתף בתערוכה באיטליה. היא פגשה אנשי צילום רבים והראתה להם צילומים שונים, בהם גם תמונות שצילמה בעולם החרדי כחלק מעבודה אמנותית דוקומנטרית. עורך מגזין "ווג" גברים האיטלקי ראה את הצילומים והציע להולטרמן להכין כתבה על אופנת גברים חרדית בישראל. היא הסכימה. 

אלא כשהגיעה לישראל והתחילה לעבוד, חשה שעליה לעשות דבר משמעותי יותר. "משהו חזק נפתח בי", היא אומרת בראיון ל-ynet, "אחרי שהתחלתי לעבוד הבנתי שזו לא כתבת אופנה. שנים חייתי בחברה החרדית ועכשיו אני סוף סוף יכולה להסתכל על זה מבחוץ, כעבודה. העולם החרדי והתורה תמיד שאבו אותי פנימה בעוצמות רגשיות, אבל כעת המצלמה שימשה לי כחיץ, כבידוד".

אבל איך שכנעת את המצולמים להיחשף מול העדשה?

"הכוונה שלי הייתה נקייה, והעבודה הזו הייתה מבחינתי מחקר על הזהות היהודית דרך החברה החרדית שבה חייתי. זה לא היה רק למצוא את האנשים ולצלם אותם, אלא בילינו שנה וחצי ביחד, בפגישות של פעם בשבוע או פעם בשבועיים, שבמהלכן דיברנו ודנו על נושאים בעולם החרדי ובעולם התורה, וגם על הסיבות לעבודה האמנותית. עם הזמן נוצר אמון הדדי, פשוט ואנושי. 

"גם כשצילמנו בחור עם פלג גוף עליון חשוף, זה לא היה הומו-אירוטי או פורנוגרפי, זה התבקש מבחינתי בזמן הצילום. הגוף משמש כטקסט בצילום, לא הייתה כוונה לחשוף פיסת עור, אלא משחק באלמנטים שיוצרים דימוי שאותו רציתי לייצר. באתי ממקום חקרני ולכן היה לי קל להתעקש ולדעת שזה יצליח. לאורך כל הצילומים הרגשתי שמתרחש כאן מעין נס, כמו כתיבת ספר שיוצא טוב יותר מהציפיות".

הולטרמן מספרת כי בחורי הישיבה שצילמה הם אנשים עדינים ורגישים, ג'נטלמנים. לדבריה, יש בהם ביישנות ותום, והצילום בסטודיו נעשה בצניעות ועם גבולות מאוד ברורים. היא מעידה כי תמיד הקפידה לצלם כשהדלת פתוחה, ויש לפחות בחור נוסף בסטודיו מלבד המצולם.

ובכל זאת, איך בחור חרדי מצטלם ללא חולצה?

"לי היה רעיון שרציתי להביע בצילומים, ופשוט הסברתי להם אותו. זו הייתה הבנה משותפת והדבר הכי יהודי בעולם מבחינתי. פה ושם היה דין ודברים על צילומים מסוימים, אבל לדעתי לא עשינו דבר שסותר את רוח ההלכה. אמנם הרב אמר שזה לא מכובד, אבל רב אחר אמר שאין הלכה נגד זה. מבחינתי כל ההתרחשויות הן חלק מתהליך טבעי של עבודה". 

ממאה שערים לבצלאל

הולטרמן נולדה ב-76' בחיפה, לאם שגילתה רק באותו הזמן, כשכבר הייתה כבת 30, שהיא יהודיה. כשהייתה בת 3 עברה לגור עם סבהּ וסבתהּ, ניצולי

שואה שגרו בקרואטיה ובמשך עשרות שנים לא גילו לאיש על מוצאם היהודי ועל עברם הקשה. במשך ארבע שנים היא חיה שם, ובגיל שבע חזרה לישראל.

ככל הילדות בנות גילה, הולטרמן נשלחה לבית ספר, אך מכיוון ששכחה לגמרי את העברית הצוות החינוכי חשש בתחילה שמדובר בילדה עם פיגור. בסופו של דבר התברר כי לא רק שאין להולטרמן בעיות קוגנטיביות, אלא שהיא מחוננת, ולפיכך הועברה לבית הספר הריאלי. 

בגיל 12 התרחשה תפנית מפתיעה. אמהּ, שכאמור גילתה את יהדותה בגיל מאוחר, לא רצתה שבתהּ תחווה חוויה דומה ולכן החליטה לשלוח אותה לקראת בת המצווה לבית ספר חרדי, שם התחנכה לשמירת מצוות ו"חזרה בתשובה". במשך כמה שנים קיימה הולטרמן אורח חיים דתי, אך בגיל 16 מרדה בחינוך וברחה מבית הספר. היא נרשמה לבית ספר אקסטרני, שנסגר במהלך לימודיה, ואת הבגרויות השלימה בעצמה.

מתוך סרטון בתערוכה: "חרדים בליפתא"

גם שירותה בצה"ל לא התנהל על מי מנוחות. בתחילה הצבא לא רצה לגייס אותה, ולאחר מכן הכשיר אותה להיות מפעילת מודיעין אלקטרוני מוטסת בחיל האוויר. בתפקיד זה היה עליה לדייק כדי לכוון את מיקום הטלת הפצצות - והאחריות שרבצה לפתחה גרמה לה לדרוש העברה מהתפקיד. בצה"ל לא ראו בעין יפה את העובדה שלאחר השקעה כה רבה היא נוטשת - ומאז הועברה מתפקיד לתפקיד.

לאחר השחרור, בגיל 22, חשה הולטרמן שעזיבת העולם החרדי לא נעשתה ממקום של חשיבה, אלא של זעם, והחליטה לבדוק שוב את החברה הזו באופן בוגר. "בסופו של דבר אהבתי את עולם המחשבה היהודי, זה ריתק אותי", היא מעידה, "בתקופה שהייתי בבית הספר למדתי מה שבנים לומדים, התעמקתי יותר ממה שלמדו הבנות האחרות וזה נשאר איתי".

היא נסעה לניו-יורק לארבע שנים ונכנסה אל תוך תוכי החברה החרדית, אל חסידות סאטמר. "נכנסתי לזה חזק ולא רציתי לעזוב. נמשכתי ללימוד", מספרת הולטרמן שהמשיכה משם אל מאה שערים והישיבה הליטאית לבנות "נתיב בינה". היא בילתה שם כשנתיים, חיה כחרדית שומרת מצוות לכל דבר, ולבסוף יצאה ללמוד בבצלאל. 

בצלאל? איך זה קורה בדיוק?

"בכל התקופה שחייתי בחברה החרדית היה ברור לכל הסובבים אותי שאני שונה. בישיבה היה לי מפתח לספריית הקודש, ובתום היום - כשכולן כבר הלכו - הייתי נכנסת לשם ועוסקת בציור ובצילומים שלי. יום אחד נכנס לשם הרב וראה אותי מתעסקת באמנות - ושאל 'זו נטיית הלב שלך?', כשהשבתי בחיוב הוא המליץ לי ללכת לבית הספר הטוב ביותר לאמנויות לדבריו - בצלאל".

ככה? הרב בישיבה המליץ לך ללכת לבצאל? זה מאוד מפתיע. רחוק מאוד מהסטריאוטיפ.

"כי הסטריאוטיפ מאוד לא נכון".

אז מה היה בבצלאל?

"התחלתי במגמת הצורפות ומאוד התחברתי לעשייה במחלקה ולכל המחשבה על אודות קונספט, ומה שנגזר מכך. יום אחד, במהלך ביקורת עבודות, פגשתי את דודו מזח (ראש המחלקה לאמנויות בבצלאל - י.פ), והראתי לו צילומים שצילמתי, מתוך דחף כלשהו. הוא שאל אותי 'את בטוחה שאת צילמת את זה?' ולאחר שהשבתי שכן הוא אירגן ועדה מיוחדת לבחון אותי למחלקה לצילום. המשכתי באותה השנה בשתי המגמות, אך לבסוף עברתי למחלקה לצילום בתמיכתו המשמעותית להתפתחותי של יוסי ברגר ושל כל מורי המחלקה".

תמונה נוספת מתוך הסרטון בליפתא 

כל אותו הזמן הגיעה הולטרמן ממאה שערים לבצלאל, אך לאחר תקופה החליטה לעזוב בלב כבד את הישיבה. היא אומרת שנהנתה מהלימוד ומהחברה אבל בסופו של דבר חשה שזה לא מקומה.

"ביקשתי חופשה וטסתי לתאילנד. ירדתי שם כמה קילוגרמים טובים בגלל הכשרות, וכשחזרתי הבנתי שאני לא שלמה עם העולם החרדי. יש לי איתו רומן מאוד ארוך, אבל אני לא שייכת אליו. הוא 'המאהב הכי טוב שהיה לי'. היום אני שומרת מצוות אבל התבגרתי ביחס לעולם החרדי - לא מנסה להתאים את עצמי אליו, אלא מבינה שהוא חלק מהעומק שלי ומזהות שלי, שבצד האחר שלה נמצא בצלאל". ב-2008 היא סיימה את חוק לימודיה בבית הספר לאמנויות וכיום היא עובדת בעיקר בצילום באירופה - שם בתערוכה נבט הרעיון לצילומי החרדים.  

אסתטיקה ואתיקה

בעת העבודה על הצילומים התקשר אלמוני אל הולטרמן ואמר לה "שימי לב, עוקבים אחרייך. כבר כמה ימים שאת מצולמת. עלייך להגיע לירושלים לכתובת שאמסור לך". בפגישה שם, שבסופו של דבר הסתיימה בטוב, התבקשה בתחילה הולטרמן להשמיד את כל סדרת העבודות. תקופה מסוימת לאחר השיחה ההיא, הולטרמן נקראה שוב למשמרת הצניעות, אך גם אז הצליחה לנתב את דרכה החוצה. 

ניתן בהחלט להבין על מה יצא קצפם של אנשי משמרת הצניעות. הצילומים של הולטרמן מציגים נקודת מבט שונה מאוד מהמוכר. האובייקטים המצולמים הם הגברים, אלו שהיו מושא התשוקה שלה בעבר כשחלמה "איזה בחור ישיבה יהיה לי?", "מי יהיה השידוך שלי?".

לדברי הולטרמן, התמזל מזלה למצוא בחורים שמייצגים את האידאה החרדית, שמשקיעים את כל כולם בלימוד ושואפים לקיום מצוות ללא פשרות. תמיד היה זה בלתי-אפשרי עבורה להתקרב אליהם, אבל כעת - כשהיא אינה מחויבת לקודים החברתיים החרדים - הצליחה לעשות זאת. היא אומרת כי בעבודתה ביקשה להציג את היהודי החרדי כיפה תואר, כמי שהאירוטיקה שמוקרנת ממנו נובעת ממקום רוחני, ולא ממקום גופני.

"למעשה, העבודה שלי הייתה לבחון איזו אסתטיקה מייצר עולם התורה וקיום המצוות", היא מסבירה. "הרי מציאות חיים כה ייחודית ותובענית יוצרת

בהכרח ספציפיקציה של אדם שניתן לזהות אותה. בדיוק כמו שניתן לזהות רקדן בלט שעומד בתור בבנק, לפי היציבה והמבט. אימון חוזר ונשנה, הקרבה של חיים למען מטרה, יוצרת זן מיוחד של אדם - וזה מה שרציתי למצוא.

"אם נשים לב לבחורים בתמונות, הם מזכירים תרבות הלניסטית - מבחינת המחוות והפרופורציות, אבל האירוטיקה שלהם נובעת ממקום אחר לגמרי. בעוד ששורש האירוטיקה ההלניסטית מקדשת את הגוף, ונוצרת מתוך ההנאה שבאסתטיקה, בעולם החרדי האסתטיקה הזו נובעת ממקום אתי. היא תוצאה של השאיפה והרצון להתקרב לאלוקות ולקדושה. הגברים בעולם החרדי מאוד מושפעים מהאיפוק שנכפה עליהם, ומהעבודה הרוחנית הרבה, והרווח הזה - שבין התשוקה והרגשת הגוף הטבעי לבין התורה והרוחניות - יוצר אירוטיקה גברית מאוד מאוד מרשימה בעיניי. מופלאה".