פניה הפכו פתאום לפני האקסית הראשונה שלי
אני שונאת לעשן, אז היא הכינה לי מרקחת שאפתה לתוך העוגיה החומה. היא מסתכלת וצוחקת לתוך נשמתי, ואני לא יודעת אם האקסית חזרה או שנטרפה עליי דעתי. יופייה כואב לי, כאב שמחלחל לגרוני, ואני בולעת את רוקי. עיר ללא רחמים
עיר ללא רחמים, מאדאם שלובשת את מחלצותיה כשהלילה מעמיק ורוחה צעירה וחושקת, אוספת אליה את כל הנשמות התועות, את כל הרווקות המקוות, את כל הזאבים הטורפים. כמו מכונה משומנת; לילה, לילה, לעולם לא מתעייפת, לעולם אינה מפסיקה, לעולם אינה מרחמת גם כשהאלכוהול מגיע עד נפש, הגוף זועק למנוחה והמוח מזמן התמוסס אי שם בין תופי המוזיקה המחרישים.
היה שם ריח של מין, חזק וחד, ותחתוניי רתחו
אני שונאת לעשן, אז היא הכינה לי מרקחת שאפתה לתוך העוגיה החומה. וכשצעדנו לתוך המועדון, הצלילים הצבעוניים היכו בי. היה שם ריח של מין, חזק וחד, ותחתוניי רתחו. כולם הסתכלו על כולם, כולם שיפדו את כולם, כולם נראו לי יפים מושכים, מגרים, רוצים, משתוקקים, והרגשתי שגם אני כזו, נפלתי לגן עדן. היא שאיתי הובילה אותי לרחבה ופיזזה סביבי, ואני חשבתי שגם אני מפזזת ומשתוללת, אבל זה אולי היה רק בראש שלי, הצבעים והברקים והזיקוקים רקדו לפניי וראשי ריחף בתוך ענן מבורך. באישזהו שלב מצאתי את עצמי שרועה על כורסה, והיא גוררת אותי משם החוצה, לאוויר הקר. וגם שם, ברחובות, המשיך הענן לרחף בראשי והצבעים ריצדו מול עיניי. רגליי נראו לי ארוכות ואינסופיות, פוסעות על מדרכה רחוקה שאני צופה בה דרך משקפת הפוכה, וכל צעד היה על כריות אוויר. הזמן נמתח כמו מסטיק, הרגשתי שעברו שעות או ימים עד שהגענו לביתה וקרסנו על רצפת העץ בסלון.
ואני כמו פלדה רותחת, רגישה, חזקה, ענקית, כמו סיפור של מישהי אחרת. גוף של אל יווני משיש שחור שאין יפה ממנו בכל הארץ, חטוב ומלוטש, מבריק ומושחז, אתלטית שנלחמת עירומה בקולוסיאום, הקהל שואג ומריע, הנשים בולעות את רוקן למראה הגוף הנוצץ בשמש.
מעולם קודם לכן לא הבחנתי עד כמה היא יפה, עדינה, זוהרת
האשה שאיתי עיניה מבריקות, היא בוכה, בוכה מאושר, פניה רטובות, שיערה שחור ופראי. מעולם קודם לכן לא הבחנתי עד כמה היא יפה, עדינה, זוהרת, וגופה כמו אש. ואז משתנות לפתע פניה ואני נחרדת, מה קורה פה, פניה הפכו פתאום לפני האקסית הראשונה שלי. היא מסתכלת וצוחקת לתוך נשמתי, ואני לא יודעת אם האקסית חזרה או שנטרפה עליי דעתי. יופייה כואב לי, כאב שמחלחל לגרוני, ואני בולעת את רוקי. שפתיי יבשות, גרוני יבש, אין לי גוף, הוא כאילו לא מחובר, מקרטע ומשתולל בלי שליטה, רושף ומתכלה בלהבות שיוצאות מתוך גופה.
אנחנו מדברות, אבל המילים לא יוצאות. מידי פעם אני שומעת מילה שכאילו נאמרה על ידי אדם אחר, באיטיות אינסופית, בקול עמוק ומהדהד. אני מתחילה להבין שאני מפורקת, המילים שלי, והגוף, והאיברים, וחוש המישוש, העיניים, כל אחד עובד לעצמו, ואני נחרדת; זה הסיוט שלי - לאבד שליטה על עצמי. אני מנסה לאסוף את החלקים, אני מפוזרת על רצפת עץ ממורקת מפותלת ומלופפת, ידיים, רגליים, אצבעות, אחוריים, ולא כולם שלי, היא מפותלת בתוכי, אני משחקת באיברים שאינם שלי מנשקת את הרצפה הלחה.
אנחנו מתפלשות זו בזו, והצחוק מתגבר והולך, צחוק משחרר, צחוק מחבר, צחוק מדביק. אני מרגישה בפסגת העולם, אושר ממלא אותי.
מפחדת שארצה לעוף, מפחדת שאתנפץ על המדרכה למטה
אבל פתאום נופל עלי ענן שחור. אני מפחדת, מפחדת שארצה לעוף, מפחדת שאתנפץ על המדרכה למטה, מפחדת שחוסר השליטה יתגבר, לא רוצה למות.
היא גוררת אותי למרכז החדר, מחבקת אותי בידיה הרזות, מנשקת את דמעותיי, מתכרבלת בתוכי עם גופה הכחוש. כעת אני תינוקת, חסרת ישע, רוצה לינוק מהחיים, והיא עוטפת אותי בגופה, מגוננת עלי, אוהבת אותי, מנשקת אותי. אני נרדמת וחולמת ומתעוררת ושוב נרדמת ושוב מתעוררת. השדים רוקדים סביבנו, ואני מחבקת אותה חזק-חזק. אנחנו מתחברות לגוף אחד שמזמן יצא משליטתי וכעת עושה כרצונו. הכל מרגיש אינסופי, החושך, הצללים, הנשיקות, המילים, העונג, הזמן. כעת אני חמאה, נמסה בתוכה, יש לי טעם של חמאה בפה, היא כל כך רכה כל כך טעימה.
עיר ללא רחמים. השמש עולה, שותפה לדירה יוצא מחדרו ומוצא אותנו מתבוססות על רצפת העץ בסלון. הוא מכסה אותנו בשמיכה, בכל זאת יש רחמים בעיר הגדולה. ריח הלחמניות הטריות והקפה עולה באפי, העיר התאומה מתעוררת. ואני, שקפצתי לרגע לעיר החטאים, יודעת שאני שייכת לשתי ערים שגרות בכפיפה אחת. שבאיזשהו מקום יש במה וקהל שמחכים לי בעולם המרובע, עולם בו לצלילים אין צבעים ונשים אינן בנויות מאש.
היא שפוכה על רצפת העץ, שיערה פזור, שדיה רפויים, חיוך עדין על פניה. אני חושבת על הקירבה האינ סופית שהיתה בינינו, כאילו הותכנו לגוף אחד. אני מלטפת את פניה, חיוכה מתרחב, היא חולמת. לא, היא פוקחת עיניים, עיניה זורחות אליי, ליבי קופץ מאושר.
אשה יפה שלי.
לפנייה לכתב/ת 
