"אז תגידי, איזה חלק בעצמך את לא אוהבת?"

אף אחד לא מאמין לדוגמניות עוצרות נשימה, שכששואלים אותן מה הן לא אוהבות בעצמן, עונות - את כפות הרגליים שלי. אם את בלונדינית, שופעת-חזה, גבוהה, בעלת עיני חתולה, אף כפתור, הצלחה בינלאומית וחיוך של מיליון דולר, את חושבת שמישהו ישים לב אם הזרת שלך לא מושלמת? נשים מול מרקעי טלוויזיה מצקצקות בלשונן כשהיפהפיה מעיפה את שיערה הגולש לאחור ועונה: גם האוזניים שלי קצת בולטות...

אף אחד לא מאמין להן, חוץ ממני. רק בחורה שבמשך 31 שנים הלכה עם נעליים סגורות, גם בקיץ, ולא מטעמי צניעות, יכולה להבין. כפות רגליים זה עסק רציני. על גבי מדפים שכבר שכחו ריחות של יערות לא עירוניים קורצים לי זוגות-זוגות של סנדלים פרוצי חרטום ומבטיחים לי את המתכון המושלם לעוגת הנשיות. אבל אני לא נכנעת. אף אחד לא יפתה אותי בסוס טרויאני על עקבים. איך, איך קיבלתי את כפות הרגליים של אבא ולא קיבלתי את העיניים הכחולות של אמא.

כולנו חיילים בצבא הפגמים הקטנים שלנו. ינאי לא הולך עם גופיות בגלל שתי קבוצות סוררות של שערות על הכתף, ה"כוֹתְפוֹת"- שהוא טוען שהיו צריכות לזכות אותו כבר בדרגת תת-אלוף לפחות. את שירי לא תתפסו בחיים עם חצאית כי היא מתעקשת שיש לה רגלי חסידה. איתַי לא יצא מעולם לדייט עם המשקפיים שלו והעדיף לטשטש ולנחש. הגר מסתכלת במראה של הרכב ואומרת שחבל שלא עשו לה בילדותה פלאטה ליישור השיניים, וענת נשבעת שאפילו בעלה לא ראה אותה בלי עקבים ואין לה שום כוונה לרדת מהם עד שלא תתעורר בגלגול אחר עם עוד חמישה סנטימטרים לפחות.

מה יש להם? הם לא נורמלים. החברים והחברות שלי לא מבינים שהם נורא יפים? הרי לכל אחד מהם יש כפות רגליים כל כך מושלמות...

העולם מלא בסיסמאות כמו "אם את רוצה להיות יפה, תסבלי", או "מה שלא עשה הטבע עושה הצבע". יש לנו אלפי דרכים להבליט את מה שכדאי, ולהסתיר את מה שהיה לנו ממנו די. המוח האנושי עבד בזה שעות נוספות, ואנחנו אלו שמשלמים את תוספת השכר. חזיות פוש-אפ עורמות גבעות של אהבה, עקבים מקרבים אותנו בכמה סנטימטרים אל "השמיים הם הגבול", מחוכים מהדקים זכרונות של הריון, תלתלים מרימים ידיים למול אקדח פֶן לוהט, מכשיר הלייזר חותם על מסמכי הגירושים לאחר שנים של נישואים לשימפנזה חביבה, משחות פלא מגלגלות פתקים בבקבוקים שקופים ומשליכות אותם לגלי ים הפאשלה הדרוויניסטית של הגנוטיפ היהודי, הקרחת, ופטיש מנתחים מהדק את החבל לכל מי שקופץ בנג'י אל מחר יפה יותר.

היד כבר יודעת לבד את הדרך, אני קנבס

כמה פעמים התעוררתי בבוקר אחרי לילה עייף, ובמקום תפילת ברוך שעשני אשה הודיתי: ברוך שהמציא את המייק-אפ. היד כבר יודעת לבד את הדרך, אני קנבס. מציירת שני שבילים של עפרון שחור, שני אגמים עגולים של סומק, רפרוף כנפיים של מסקרה, והנה, עכשיו אני כבר קצת יותר דומה לעצמי. לעצמי? האומנם? למה אנחנו כל כך מתאמצים להסתיר את הפגמים שלנו? האם הפגמים שלנו הם חולשות שאנחנו נולדים איתן, או שמא הם בחירה שלנו מעצם תפישתנו אותם כחולשה?

אני זוכרת את היום שבו נתתי חנינה לכפות הרגליים שלי. שערי בית הכלא נפתחו, עשרת האסירות יצאו אל האור, טיפה חיוורות, מסונוורות משמש, פסעו מהוססות, כמו לא מאמינות ששוחררו מהצינוק. על אף השחרור הדרמטי לאחר 31 שנים, אף אחד לא חיכה להן שם. הידיעה על היציאה לחופשי לא פורסמה בחדשות ערוץ 2, לא בעיתוני הערב ואפילו לא באתרי האינטרנט המקומיים. לא קרה כלום. אף אחד לא נתן להן תשומת לב מיוחדת.הן הסתובבו להן משולחות-רגל ברחובות תל-אביב ואיש לא הרגיש שהן לא היו כאן תמיד.

אוזן

"אהובתי, אני נותן לך את האוזן הפנימית,

זו הדפוקה עוד מילדות, הימנית, שבה הטונים הגבוהים

אובדים אל תוך האין, החלשה, העיפה,המבלבלת הגאים,

סובכת מ"ם ונ"ן לבלתי התר, היא האהובה מכל,

סימן דמי, ברית ילדותי, חרדת הרעשים ופחד העולם,

האוזן הפנימית איתה אלמד שוב להקשיב לצל גופך,

לשמחתך, לילדים שיהיו בשר בתוך

בשר אהבתנו".

(ליאור שטרנברג, "באור החם", הוצאת הקיבוץ המאוחד).