המסך הקטן קטן עליו
החלומות הגדולים, סרטי הבורקס בישראל, הנסיקה בהוליווד והנפילה בסופה - איך מסכמים את סיפורו של מר קולנוע מנחם גולן בטלוויזיה? "גרסת הבמאי" הוא ניסיון מרתק, אבל יותר מדי חלקים מהותיים של העלילה נשארו בחוץ
"הסיפור האמיתי" היא רצועת תעודה מצויינת של הערוץ הראשון, ורק בעיה אחת יש בה: סד הזמן. לא כל סיפור טוב אפשר למצות בסרט של 50 דקות בערך, וודאי לא את סיפורו המדהים והמיוחד במינו של מנחם גולן.
"גרסת הבמאי" ששודרה אמש נראית יותר כראשי-פרקים של סאגה דוקומנטרית שלעולם לא תיעשה בערוץ הראשון, בעיקר ממגבלות תקציב – וגם לא בערוץ השני, משיקולי רייטינג.
גולן. מר קולנוע לא הצליח להיכנס למקלט הטלוויזיה (באדיבות ערוץ 1)
האובססיה שלו לעשייה קולנועית עולם לא ידעה גבולות, ואת הלהט התשוקה והעיקשות ידע להביא דורון ערן אל המסך באמצעות "חברים מדברים על". נדמה שהללו יצאו מגדרם כדי לפרגן לאיש שלא פעם התייחס אליהם כחפצים מזדמנים, כאבני בניין בקריירה שלו וכאביזרים הכרחיים בסרט החדש.
בני המשפחה של גולן סיפרו סיפור אחר לגמרי: על תהפוכות וחוסר יציבות, עליות מטאוריות ונפילות מכאיבות מבחינה כלכלית, על אב כל יכול ונעדר, על הזנחה רגשית.
מר קולנוע
ובתוך כך לא היה די זמן לדון בסרטים, לבד מן הקביעה הידועה יפה, שיש נתק מוחלט בין העשייה הקדחתנית של גולן לבין הביקורת. זו מעולם לא פרגנה לו, גם כשהשתדל מאד – בתקופת הזוהר של "קאנון הפקות" – ליצור סרטים אמנותיים ולרצות את המבקרים.
אבל גם מי שרואיינו יצאו מגדרם כדי לקבוע, בצדק, כי גולן הוא מייסדה של תעשיית הסרטים הישראלית, והאיש שהוכיח כי אפשר לקיים תעשייה כזאת במגבלות השפה, הקהל הזעיר יחסית ואמצעי ההפקה המצומצמים.
גולן. כל תחנה בחייו נזקקה לזמן רב יותר (צילום: דודו אזולאי)
לו היה יוצר הסרט בוחר לדון בתכנים שהפכו את גולן לאבי התעשייה, הוא היה יכול לחשוף לצופיו קו עקבי של סרטים שנבנו על יסוד סטראוטיפים עדתיים. מ"אלדורדו", סרטו הראשון, דרך "מלכת הכביש" ו"מרגו" ועד "קזבלן" ו"כץ וקראסו", סנונית ראשונה לסרטי הבורקס - הנראטיב המשותף לכולם הוא המתח בין אשכנזים ומזרחיים, והצגה שיטתית של דמות המזרחי כמי שחייב לחבור ל"מערבי" כדי להיות "ראוי".
כל הסרטים הללו היו להיטים גדולים בזמנם, וכל הסרטם הללו הם תמונת מצב של השיח החברתי בישראל בשנות הששים וראשית שנות השבעים. ייתכן שכדי לדון בתכנים צריך היה יותר זמן מכפי שהוקצב לדורון ערן, שצריך היה למהר לתחנה הבאה בחייו של גולן.
החלום האמריקני
האובססיביות הובילה אותו, יחד עם בן דודו יורם גלובוס, אל מעבר לים ולחלומות על שליטה בקולנוע ההוליוודי. מה בדיוק קרה שם, בחברת ההפקה שגדלה ותפחה והיתה למפלצת, לא ברור לגמרי: גולן מוצג בסרט כמי שרצונותיו היו גדולים וחזקים מיכולותיה של החברה, כמי ששאף להסתופף באבק-כוכבים בכל מחיר, גם אם הכסף לא היה מצוי בקופה – ויורם גלובוס, שותפו שהפך ליריבו, לא מתראיין בסרט.
במקום זה יש לא מעט קטעי ארכיון נאים כשלעצמם, המספרים סיפור ארכיטיפי אודות עלייתו, נסיקתו ונפילתו הצפויה של האיש שרצה יותר מדי, ועשה יותר מדי קולנוע.
גולן אינו יכול להתלונן על ניכור מקומי ליצירותיו. שמונה פרסי כינור דוד ופרס ישראל לקולנוע מעידים כי הממסד מחבב אותו, אבל הוא עדיין רוצה יותר מזה, ועל רקע הקרדיטים בסיום הוא נשמע מתכנן את הפרוייקט הבא שלו. אין אמירה נאה מזו לחתום את הסרט הקצר (מדי) על איש שימשיך לעות סרטים, טובים או רעים, עד שלא יוכל עוד.
בעולם טלוויזיוני אידיאלי, כזה שדווקא יכול להתקיים בערוץ 1, היו מקדישים שבוע של שידורים לסרטיו, ובתוכם משבצים את הסרט הזה. בעולם טלוויזיוני משוחרר ממגבלות תקציביות, חייו ועשייתו של מנחם גולן הם נושא מרתק לטלנובלה ביוגרפית ארוכה, מענגת בתהפוכותיה הדרמטיות ורוויה יצרים, שרק הדים קלושים שלהם הגיעו ל"גרסת הבמאי".
לפנייה לכתב/ת 
