והיא היתה לי מדינה אחרת
חביות ענק של צבע לבן מהשמיים, כיכרות ומזרקות במקום צמתים, חשמליות שנוסעות בנינוחות ובעיקר - אנשים שמתנהגים קצת אחרת. יוסי אבני-לוי בסיפור מיוחד ל-ynet על בריאתה של תל אביב החדשה, עשויה ממילים בלבד
לפעמים, כשאני יושב אל השולחן וטובל נוצות של הזיה בקסת, יש ואני בורא לי מהבל המילים תל אביב חדשה. מה כוחו של סופר אם לא במילה? המילים הן האת, המכוש, הטוריה והקלשון של מי שדף ריק ודמיון הם נחלתו. סופרים יוצרים בקולמוסיהם עולמות שלמים, אבל בודדים בלבד מצליחים לראות את יציר כפיהם קם מעולם הטיט הלשוני, מתמתח בהתרגשות וצועד אל חייו שלו.
אבני-לוי. המילים הן המכוש (צילום: פאבל הופמן)
ויש רגעים של חסד ושל הזיה, כשהשכן מהקומה הרביעית צועק מן המרפסת אל חברו החונה בחזית הבית, או כשהזוג הצעיר המתגורר בקומה למעלה מפעיל את מכונת הכביסה ואת מקלט הטלוויזיה בשתיים אחר חצות, רגע קט לפני שהייאוש והתוגה משתלטים עלי לגמרי, שאז אני מדליק את המזגן, סוגר את כל התריסים וניגש בחרדת קודש לייסד לעצמי את תל אביב החדשה.
אני יודע שבת חלוף היא, תל אביב הסמויה מן העין, ובתום הכתיבה תשקע בן רגע אל מצולות ההפקר, החמסין והטיח המתקלף. אבל כל זה אינו מרתיע אותי. אדרבא: בחדוות יצירה בלתי מצויה אני מתיישב מול המסך, חמוש בקערה של עוגיות פרג, ומתחיל במלאכת הבריאה.
ראשית, אני ממטיר עליה ממרום - ראו אותם, צי חגיגי של מטוסים חולף ברגע זה מעל כיכר מסריק - ריבוא חביות ענק של צבע לבן טהור. כמה מרנין הוא המראה: סילונים עצומים של לובן ניתזים על קירות קלופי זוהמה ועל גגות שטוחים, צואים בכתמי זפת, חריוני יונים וצינורות חלודים שבורים, בכל השטייטל היהודי המרופט המשתרע בין אלנבי וארלוזורוב, העליה ואבן גבירול.
והסיד הבוהק נוגע וצורב, מנקה וממרק מעל פניה של העיר העברית חטאי פיח, הזנחה ולכלוך של מאה שנים. הלובן מתנה אהבים עם תל אביב העייפה והבלויה, המתפשקת מולו כמו אישה על חוף. הוא ממלא אותה אלף אהבות. הוא מאפר אותה בצבעים של חמלה ושל ניקיון.
כיכרות במקום צמתים
ואין זה די. הו לא. במקום הצמתים המוזנחים והכעורים של העיר, משכן לאשפה ולגדרות תיל חלודות ולעיתונים דוהים, נוטע הדמיון חיש קל כיכרות עגולות, מטופחות ונאות - אחת בפינת שינקין בכניסה לשוק הכרמל, מקום ששישה רחובות נפגשים אבל כיכר ראויה אחת אין שם, לרוות את צמאונם האדריכלי, אחרת בכיכר מוגרבי המפוארת של פעם שהפכה מזמן לחניון זוהמות משמים ומדכא, שלישית בדרך סלמה שאין בה ולו עץ מוריק אחד, זולת מוסכים מצחינים ומטונפים.
ובלב כל כיכר ניצבת מזרקה נאה הזונקת את מימיה הזכים אל על, ממש כמו בערי חוף יפות שעל הים התיכון,
ברצלונה ומרסיי ואלכסנדריה. כמה נעים ומרגיע לצפות בהם, במים החיים המרקדים בכיכרות תל אביב החדשה, בוקעים בבת אחת מאלף גילופים של שיש ושל אור ושל מלאכים צוחקים.
וכעת מגיעה עת נקם ושילם. חשמל זורם בכפות ידיי כאשר אני מוחק בחרי אף את קופסת הבטון חסרת החן המתקראת בעזות מצח בניין עיריית תל אביב יפו, שכמו הועתק ממבנה מפלגת העם של טיראנה. ללא הרהור אני מרסק גם את גיבוב הבטון הפטרייתי המכונה בחציפות הלב "כיכר אתרים", אף שאין אתרים רבים כעורים ממנו, ומעיף את שבריהן של שתי החרפות האדריכליות הללו עד לב הים בואכה קפריסין.
וזו רק ההתחלה, חברים. כי באגרוף אדירים מילולי, שהרי המילים יודעות לכעוס, נשות מדון הן, המילים, אני ממעך מעשה חיפושית ואגודל את היבלת העלובה הנושאת בגבהות לשון את התואר כיכר דיזנגוף, אותה רמפה רקובה עשויה לוחות שמנוניים שנחילי תיקנים מהלכים בהן.
הו, שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה! כיכר עגולה ומתוקה, מעוטרת בשלל פרחים ומזרקות מים, צצה במקומה של מוגלת הבטון שהסרנו במשיכה אחת: אותה כיכר חמודה והרמונית ששירטטה לפני שבעים שנה גֶניה אַוורבוּך הזכורה לטוב, שכמה עשורים גונחת אבוי בקברה בשלוש שפות.
מדינת היהודים, עכשיו זה קורה
והרכבת: היד כבר משתוקקת לצייר את מסלולי הנסיעה של הרכבת התחתית ושל החשמליות מתחת לאדמת החמרה והזיפזיף של תל אביב ההזויה שלי, שלרגע קט ומתקתק מתחפשת לכל עיר מתוקנת בעולם. ופתאום אין דחק ואין שאון. הקשב נא, תיאודור הרצל, עיתונאי-סופר אלמוני שבפברואר 1896 פירסם בלייפציג ובווינה שלושת אלפים עותקים של חוברת צהבהבה ודקיקה למראה בהוצאת ברייטנשטיין, תחת השם המוזר "מדינת היהודים". עכשיו זה קורה באמת, איש יקר.
בניחותא של פקיד וינאי אתה נוטל את הנויֶיה פריֶיה פּרֶסֶה ואת המגבעת, וצועד לך במדרגות המצוחצחות היישר אל התחתית החדישה של פרישמן פינת דיזנגוף, שם אתה מחליף ל"קו הכחול" המחבר בין כיכר המושבות לכיכר מילאנו, ומטפס בצעד קליל חזרה אל אור היום ואל בתי הקפה של מונטיפיורי - הכל תוך ארבע דקות בלבד. פקקים? רעש? תאונות? לא ולא, אין זכר לכל אלו באַלטלאנד החדשה! כי מקצה רחוב בן יהודה הנושק לנהר הירקון, ועד אבו כביר בואכה יפו, לא תראה ולו אוטובוס מעשן ומרעיש עולמות אחד.
אוטובוסים - יוק, רבותיי. חשמלית מודרנית יפהפיה, צבועה אדום של חג, נוסעת בציר החדש הנמתח בקו ישר ממסוף רידינג לכיכר המושבות מצפון ולדרום, ומולה באה בכל שתי דקות חשמלית אחרת, הנוסעת מדרום לצפון דווקא, ושתי החשמליות מדנדנות זו מו זו דינדון פעמונים של שמחה, וערוגות גרניום פורחות משני צידי הרחובות הנאים, ממש כמו חברותיהן בפאריס או בברלין.
צפירות מחרישות אוזניים? ענני פיח? קריאות עצבניות של נהגים? מי רוצה לזכור את העידן הגיהינומי המפוייח ההוא, כשהאוטובוסים שלטו בחיינו שלטון יחיד ומנעו את יצירת ציר התנועה בן יהודה-אלנבי, שתל אביב אינה יכולה בלעדיו ולו ליום אחד?!
וההזייה מטריפה לגמרי את החושים; עוגייה אחר עוגיה אני טורף ברעבון עצום כשאני בורא לי תל אביב מתוקנת, יפה והגיונית. בנשיפה אחת אני מנקה ממנה תחלואים ומריבות ישנות, מבריש מעל עורה פגמים ותועבות, מסלק ממנה במיאוס את עמודי החשמל המכוערים, הפוגמים מכל עבר בחזיתות הבתים ובגינות הנוי וביפי השמיים, קורע את חוטי החשמל הללו הקשורים מבניין לבניין כמו שרוכים שחורים של עליבות.
הצועד באלנבי משתאה נוכח היופי
וראו איך פלא חדש קם: האוטובוסים זה עתה נעלמו, וכבר מתעוררים הבניינים הנהדרים של אלנבי מגסיסה של מאה שנים. תריסי פלסטיק רקובים מושלכים מטה, ועמם כל החטוטרות והגגונים והפחונים החלודים שכיסו את יפי הארמונות שנבנו
ביד אוהבת בשנות ה-20, הרבה לפני עידן הבאוהאוס שהכל מצדיעים לו. והצועד ברחוב אלנבי עומד משתאה אל מול היופי האדריכלי שהוסתר ביד זדונית מאחורי הררי אשפה ובגדים זולים וסמרטוטים. הו, כמה כוח יש בהן, במילים. איזה עולם יפה הן יכולות לברוא!
והאנשים בתל אביב החדשה מאושרים וטובי מזג הם. דירה נאה, רחובות נאים וכיכרות נאות מרחיבין דעתו של אדם. השכנים המתגוררים בקומה שמעלי שוב אינם מפעילים את מכונת הכביסה הישנה שלהם בשלוש לפנות בוקר, ואינם מטופפים ברחבי דירתם בנעלי עץ מעשה איכרה בכפר הולנדי.
ואותה אם צעירה העומדת עם שני פעוטותיה בכל בוקר במדרכה של רחוב פינסקר אינה חוסמת את מלוא הדרך, כמנהגה מדי בוקר, אלא אומרת לזאטוטיה בקול צח, “ילדים, תנו לאדון לעבור. אל תפריעו". והבחורה הממושקפת מהבניין ממול שולפת מחצאיתה שקיק נייר ומלקטת אחר כבוד את החרולים המוארכים שפולט ארצה כלבה הגדול מוקי, שמנקד את השכונה כולה בפקעות קיבתו. כי סדר זה סדר, ואת הסביבה יש לאהוב ולכבד.
וגם האיש בגופיה המוכתמת כתמי אבטיח עומד כמקודם במרפסת, אבל במקום להציץ למטבחם של השכנים הוא משקה אדניות פרחים גדושות צבע וריח. ואפילו העלמים המטורזנים המאוהבים, החוזרים בחמש לפנות בוקר משעשועי האלכוהול והדקירות שלהם, כבר אינם משמיעים לדיירים הנמים את שנתם את מצעד הפזמונים ברמקולים פתוחים כדיסקוטק נע, אלא מנמיכים את המקלט, מעשה נס, וכלל אינם צופרים זה זה בפינות רחוב בקולי קולות למען התענוג שבגרימת התקפי לב לזולת.
כמה אני אוהב את תל אביב החדשה! אני מזדקף על מושבי מול המסך ומלקט את שיירי עוגית הפרג האחרונה. כי
מעשה הנכלולים תם, וההזיה הטובה הולכת ונמוגה. מישהו צופר מתחת לבית. "חכה שניה יא בן זונה! יא מזדיין!" עונה לו חברו בצריחות אימים מהקומה הרביעית. "יופי, מוקי, תחרבן!" צועקת הצעירה הממושקפת אל כלבה הכורע על המדרכה.
וכשאני ניגש להגיף את החלון ולשקוע בעלפון המתקתק של התוגה, נפרשת מולי בעירבוביה שובת עין ומדכדכת כאחד אותה עיר מוכרת ואהובה, שיכונית תריסולית אפרפרה צהבהבת שהיא ספק פרבר של כלכותה, ספק עיבוריה של מוגדישו, ורק הים הכחול לוחך עדיין מול גופה את שפתי הקצף שלו בהשתאות של מלח ושל געגוע.
יוסי אבני-לוי, סופר, ספריו: "גן העצים המתים", "כנגד ארבעה בנים", "דודה פרהומה לא היתה זונה", "איש ללא צל" ו"שירת החטאים"
לפנייה לכתב/ת 
