שליחי הבלוז המחודש

הפעם הקודמת בה ניכרה שיבה שכזו למסורות מוזיקליות מלפני מלחמת העולם השניה קרתה לגמרי אחרת, מיד לאחר מתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר. שני האלבומים הכי נמכרים בארצות הברית בשנתיים שאחריהן היו אלבום הבכורה המיושן ברוחו של נורה ג'ונס, ופסקול הסרט "אחי, איפה אתה", שחזר לשירים משנות העשרים והשלושים.

פלאנט בגראמי. רעב לאפיקים ואופקים חדשים (צילומים: Gettyimages) 

אלא שאז ניכרה השפעת העומק של המתקפה הכי גדולה על אדמת ארצות הברית בתוככי הרוח האמריקנית. ספק אם האלבומים ההם היו הופכים לרבי מכר אלמלא נזקקו האמריקנים לחזור לערש תרבותם, להתנחם במוכר, לאשש את זהותם ולחפש עוגנים בזמנים אחרים.

הפעם, האלבומים של ג'ונס, לאופר, פלאנט וקייב הם תוצרי חיפושים לגמרי פרטיים. קישור שלהם למשבר הכלכלי יהיה ממש קלוש, ורק לזה של פלאנט יש סיכוי להפוך לרב מכר. ולמרות שפלאנט וקייב כתבו כמה מהרגעים הכי נפלאים בתולדות הרוק, הרי שכמו במקרים של ג'ונס ולאופר, אלבומיהם החדשים שמים דגש עיקרי על יכולותיהם ואישיותם כמבצעים, פחות כיוצרים. פלאנט וקייב שבים לא רק למוזיקה עליה גדלו, אלא גם למוזיקה אותה יצרו בצעירותם, ובשני האלבומים יש כמה רגעים נהדרים.

פלאנט. מעדכן את אהבתו לפסיכדליה

רוברט פלאנט הגיע ב-2007 להצלחתו המסחרית הכי גדולה מאז ימיו כסולן "לד זפלין", באלבום משותף עם אליסון קראוס שהציע תמהיל של פולק, בלוגראס, קאנטרי ובלוז. הפעם מספקת את ההשלמות הקוליות הנשיות פטי גריפין המצוינת, ו-"Band Of Joy" החדש אינו רחוק מקודמו, רק יותר מחוספס ופחות מלוטש צלילית.

הפסגה של לואו

"Band Of Joy" היה שם להקתו הראשונה של פלאנט, שחלק מהקלטותיה עם המתופף הדגול והמנוח ג'ון בונהאם, שהמשיך איתו לזפלין, נכללו באוסף של פלאנט בשם "66 לטימבוקטו". בסוף שנות השישים, פלאנט הנער אהב פסיכדליה, פולק ובלוז אמריקניים. עכשיו, בעשור השביעי לחייו, הוא מעדכן את אותם הטעמים בחידושים לשירים של לייטנינג הופקינס, טאונס ואן זאנט, לוס לובוס, ריצ'ארד תומפסון ואחרים.

אבל פסגות האלבום מגיעות בשני שירים של "Low", להקת ה"סלואו-קור" הנהדרת: "Silver Rider" ו-"Monkey". זה פלאנט בהגשות קוליות מושלמות, וצריך להוקיר אותו פעמיים: גם על שהסקרנות, הפתיחות והרגישויות שלו עדיין במלוא אונן וגם משום שבחר באלבום הזה, במקום להיענות לרצון חבריו ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וג'ייסון בונהאם, להמשיך את הקאמבק החד פעמי של זפלין מ-2008 למסע הופעות בינלאומי.

הביצוע ל-"Silver Rider" באלבום "Band Of Joy"

סיבוב שכזה היה מכניס לזפלין מאות מיליוני דולרים, והשלושה כבר בדקו אופציות לזמרים אחרים. אבל פלאנט רעב לאפיקים ולאופקים חדשים בקריירה, גם במחיר ויתור על מה שהיה הופך לקאמבק הגדול עד כה בפופ.

זרע הפורענות

המקרה של ניק קייב יותר מורכב. "Grinderman 2" הוא פרויקט שני ללהקתו הטריה יחסית, שפועלת לצד זרעיו הרעים והמהוללים. וכמו במקרה פלאנט, מדובר גם אצלו בשיבה לרוח הנעורים, עם אגרסיות צליליות שאפיינו את קייב בעיקר בלהקתו השנייה והמהפכנית, ה-"Birthday Party". ולהבדיל ממקרה פלאנט, שיבת קייב לרוח נעוריו מתרחשת על רקע אמנותי לא פשוט.

"Grinderman" אמנם כוללת שלושה חברים מה-"Bad Seeds", אבל נולדה גם כתוצאה מפרידה טראומטית של קייב ממי שהיה חברו הקרוב ויד ימינו המוזיקלית לאורך 30 שנה, מאז נעוריהם בסידני, מיק הארווי. קייב ויתר, לראשונה מזה שנים, על עמדתו כיוצר ליד הפסנתר. הוא רצע על כתפיו גיטרה חשמלית ואפיין את רוח ההרכב ככזו שבה הביצוע וההגשה בולטים יותר מאשר הכתיבה.

קייב. שיבה לרוח הנעורים

החדשות הטובות הן שהאלבום השני של ה-"Grinderman" חזק בהרבה מהראשון. קייב לגמרי משוחרר כמבצע, והגיטרות וגם הכינור והבוזוקי החשמליים פראיים באופן סוחף וברור שההופעות בעקבות האלבום יספקו חוויה פנטסטית. השני של "Grinderman" הוא מאלבומי הגיטרות הכי משכנעים ששמעתי בשנים האחרונות. אבל, וזהו אבל גדול, לצד התפעלות מהאופן הגועש, יצירתי ומלהיב בו השירים מוצעים לפועל, קשה עדיין להתרגל לכך שקייב הרבה פחות מושקע ככותב.

הוא נהדר כשהוא אירוני וניכר שבחר לשים בצד את הכבדות הפסנתרית ואת המילים העמוקות לטובות משהו מיידי, ופחות מחויב ומחייב. אז כן, כשהוא משתעשע ומשעשע זה מקסים. ועדיין, זה אלבום שכולו סיפוקים צליליים מיידיים ונטול שירים שניתן לקחת כצידה לחיים.

ולא רק זה: בעוד קייב הצעיר לקח ב-"Birthday Party" את אהבתו לבלוז קדימה, הטעין את המסורת באנרגיות חדשות של פּאנק ובדק קצוות של ברוטליות צלילית ושל התרסות מילוליות, הרי שה-"Grinderman" לא מפתחים ולא מקדמים את הבלוז במאום. הם "רק", וברור שזה המון, חוזרים לתבניות מוכרות של קייב ושל אחרים, ומוכיחים את בקיאותם הטוטאלית באופנים בהם להקת רוק עכשווית, עוקצנית, ספונטנית ואינטליגנטית, יכולה להישמע רעננה וכובשת.

התחלה מבטיחה. "Kitchenette" מהאלבום "2 Grinderman"

עובדה: 99 אחוזים מהלהקות הצעירות יותר אינם מתקרבים להישמע ככה, וההישג הבולט באלבום נובע מההתחדשות היחידה בו, בהגשה הקולית של קייב. כבר בשיר הראשון, וגם ברצועה המעולה "Kitchenette", קייב, לראשונה בחייו, מפריח נהמות "אהוווווווו", שהן הצדעה ומחווה לענק הבלוז האוולין וולף, מגיבוריו הוותיקים. מעט מאוד זמרים לבנים התקרבו לנוכחות המינית הסמכותית ולפרקים מאיימת שהיתה לוולף, ביניהם מיק ג'אגר וג'ים מוריסון שביצעו שירים שוולף שר.

ונכון שקייב, מזמן לא הפרא המבריק שהיה ב-"Birthday Party", נשמע לרגעים באלבום החדש כמעט כמו חרמן זקן ופאתטי. ובכל זאת, ולמרות שכתיבת השירים, כאמור, ברובה בינונית, הרי שקייב וחבריו מרשימים כאן בחושים, בניסיון וביכולות שהפכו אותם למאסטרים בתחומם.

לכל הטורים הקודמים של "שרון טורס"