טיול על ארבע: עם הדוברמן ברחבי כפר שמריהו
כשיצא לסיור ב"כפר", לא דמיין אורי תאר שיקלע לקרב של 4X4 מול זאבה עצבנית ונטולת רצועה. כשהתאושש, גילה את בתי המייסדים, המערות, האנדרטאות ואת הגנים היפים של היישוב
מידע שימושי:
אורך המסלול: כ-3 ק"מ.
אופי הטיול: מסלול הליכה מעגלי קל.
נקודת התחלה וסיום: חניית המרכז המסחרי ברחוב המעפילים בכפר שמריהו. ניתן להגיע למקום באוטובוס מס' 029 של חברת אגד, מכפר סבא, רעננה והרצליה העיר, הרצליה פיתוח ותחנת הרכבת של העיר. מתל אביב ומנתניה ניתן להגיע למקום עם אוטובוס מס' 601 של אגד עד למחלף רבין (מחלף כפר שמריהו), מרחק 300 מטרים מנקודת ההתחלה.
בית הכנסת "היכל בנים". עוד נגיע לשם בהמשך הסיור (צילומים: אורי תאר)
כפר שמריהו משתרע על פני כ-2.5 קמ"ר בלבד, ומשמש כמקום מגוריהם של לא יותר מאשר 2,000 איש. זהו היישוב הקטן ביותר במחוז תל אביב, הן מבחינת שטחו והן במספר תושביו; במובנים רבים הוא דומה לעתים לשכונה נוספת של הרצליה, העיר המקיפה אותו משלושת עבריו. עם זאת, "הכפר", כפי שמכנים אותו תושביו, שומר בקנאות על עצמאותו ועל אופיו הייחודי, והוא אינו זקוק ליחסי ציבור רבים, שכן הוא נהנה - ובצדק רב - ממוניטין יוקרתי של יישוב עם שירותים קהילתיים מצויינים.
בטיול ברחובותיו של "הכפר" תוכלו להתרשם בין היתר מבתי מידות יפהפיים, שיש להם גם ערך אדריכלי, אבל למקום הקטן הזה יש גם דברים אחרים להציע לכם - מעט היסטוריה, קצת ארכיאולוגיה, גנים מטופחים ואפילו גן פסלים.
התחלה צנועה
חנינו בחניית המרכז המסחרי ברחוב המעפילים, המחבר בין הרצליה פיתוח להרצליה העיר. חברו הטוב ביותר לא נזקק להזמנה מיוחדת כדי לזנק החוצה מהרכב ולחלץ את עצמותיו, ונתקל מיד בניחוח לא מוכר שמשך את תשומת ליבו: ריחו של הגומי שהגיע מחנות האופניים הסמוכה.
התחלנו לצעוד צפונה ברחוב הזורע, הגובל במרכז המסחרי ממזרח. לאורך הדרך קיימת מדרכה רק בצדה המזרחי, והצד המערבי הוכשר לחניית כלי רכב. משמאל לנו ניצבים מרכז המוזיקה ובית המועצה הישן, המכונה גם "בית הנוטר", ששימש כתחנת משטרת היישובים. עד מהרה הגענו לבית הראשונים ברחוב הזורע מס' 24, המשמש כמוזיאון הכפר מאז שנת 2007.
החצר ב"בית הראשונים": נפלאה להולכים על ארבע
הכפר החל את דרכו כיישוב צנוע ללא יומרות ליוקרה או לזוהר. הוא הוקם על ידי 57 משפחות שהגיעו לארץ מגרמניה בעלייה החמישית, ואף שהתושבים הוגדרו כבני המעמד הבינוני, הם נמנו עם אלה שהשכילו להימלט מאימת הנאצים לחוף מבטחים מבעוד מועד. אבן הפינה הונחה ב-20 במאי 1937 והיישוב נקרא על שמו של שמריהו לוין, פעיל ציוני ואחד מייסדיו של הטכניון בחיפה, שנפטר שנתיים קודם לכן, ואשר לא היה לו קשר ישיר אל היישוב.
בית הראשונים היה ביתו של יוסטין קלימן, לימים ראש המועצה הראשון של היישוב, ולאחר מותו מסרה אלמנתו את הבעלות בו למועצה המקומית, כדי שישמש כאתר הנצחה לדור המייסדים. הבית, מחסן הכלים והרפת שלידו אמנם שופצו, אך שמרו על תוכניתם ועל גודלם המקוריים, והריהוט האותנטי, כמו גם חפציהם האישיים של דייריו, עדיין שמורים ומוצגים באתר. בחצר הבית מוצגת תערוכה של כלים חקלאיים ישנים. המוזיאון פתוח בימי רביעי בין השעות 09:30 ל-12:00, אך החצר נגישה תמיד. ניתן לתאם ביקורים במועדים אחרים (מידע נוסף באתר המוזיאון).
הגן הנסתר
המשכנו בדרכנו צפונה לאורך רחוב הזורע, חצינו את רחוב קרן היסוד והגענו אל "שביל החיטה" (1), סמטה קטנה וירוקה בין בית מספר 65 ובית מספר 67 ברחוב הזורע, המובילה מערבה אל הגן המרכזי של היישוב. הגן משתרע לאורך קילומטר, והוא כמעט ואינו גלוי מרחובותיו של כפר שמריהו, שכן שני טורי בתים פרטיים מסתירים אותו משני עבריו. הוא מטופח ולאורכו שבילי הליכה המהווים את הפנינה האמיתית של המקום, לפחות לדעת חברו הטוב ביותר. בפנייה הראשונה ימינה פנינו אל "שביל הדגנים" המוביל צפונה עד רחוב הקוצר. מעבר לרחוב זה מטפס גרם מדרגות קטן אל "שביל הבנים" שלקח אותנו אל האנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל.
שש רגליים טופפו במעלה המדרגות - ונחשפנו אל האנדרטה לחללי צה"ל
האנדרטה הגדולה בנויה בצורת קיר אבנים המקיף רחבה בצורת חצי עיגול, שטבועים בו שמות הנופלים בני היישוב. בהמשך הגן, מעבר לרחוב הנוטע, שוכנים מספר מבני ציבור. הגדול שבהם הוא מרכז וייל לתרבות ולקהילה שנחנך בשנת 1994 וקרוי על שמו של ד"ר ברוך וייל, ראש המועצה השני. במבנה ספרייה ואודיטוריום, ובחזיתו הדרומית גן פסלים מעשה ידיה של הפסלת קטה אפריים מרכוס.
סמוך משמאל למרכז וייל תראו את בית סניור, הקרוי על שמו של ליאון סניור, טייס תושב ארץ ישראל שהתגייס לחיל האוויר הדרום-אפריקאי, ויצא למשימת הפצצה בצפונה של איטליה במרץ 1945. המשימה הושלמה, אך המטוס התרסק בדרכו חזרה, סמוך לוונציה. המבנה בנוי כמשושה, ונושא גג רעפים אדום. כיום הוא משמש כמועדון. הקפנו את מרכז וייל מימין (מזרח) דרך "שביל החצבים" (2), התוחם את חלקו הצפוני של הגן בקשת ארוכה. כאן, בתוך חורש עצים, שוכנות מערות שמריהו - אתר ארכאולוגי גדול למדי, שאורכו כמעט 200 מטרים ובו כמאה מערות.
האתר מוקף גדר נמוכה אבל קבועים בו שערים רבים, שיש להקפיד על סגירתם בגלל השטח הטרשי והמערות הפתוחות. המקום נחקר בשנת 1940 והוא מתוארך למאה ה-5 לספירה, עת שימש כבית קברות שומרוני, ככל הנראה של תושבי אפולוניה (תל ארשף) הסמוכה. כמחצית מהמערות גלויות ופתוחות, אך הממצאים - בעיקר רצפות פסיפס וארונות קבורה - הועברו למקומות אחרים. בהתאם לעונה פורחים פרחים שונים בין המערות.
מערות בלב כפר שמריהו. ועוד חושבים שיש כאן רק אחוזות פאר
המשכנו בשביל החצבים דרומה והגענו אל צידם המערבי של בית וייל ובית סניור. מימין, בחנות מכולת קטנה, קנינו לחמניה ומשהו לשתות, והמשכנו הלאה בשביל הבנים. שוב חצינו את רחוב הקוצר ובפיצול השבילים פנינו ימינה (3) לכיוון מגדל המים החדש.
תקרית עם נפגעים
ממש לפני מגדל המים החדש, מבנה בטון גבוה השוכן בשיא הגבעה, הופיעו מולנו כלבת זאב משוחררת ובעליה. זנבה של הזאבה הונף אל על ונד באיטיות מימין לשמאל וחוזר חלילה. נדרכנו שנינו.
זנב מונף הוא סימן לחשדנות ואיום, העשויים להסתיים ברחרוח הדדי זהיר ובאפתיות מופגנת, אך גם בעימות מילולי ולהידרדר לפסים אלימים. חברו הטוב ביותר הוא באמת כלב טוב, ויש לו מעלות רבות: להריח גבינה לבנה 5% ממרחק של חצי קילומטר, לא לנבוח בין שתיים לארבע, להשאיר צלחת ריקה ולא להתפלש בקקי של כלבים אחרים; עם זאת, חרף חזותו הדוברמנית המשכנעת (שאליה הוא כנראה אינו מודע, בשל נטיית הכלבים שלא לבהות במראה), הרי שאומץ לב אינו אחת ממעלותיו.
הזאבה קרבה אלינו, שינייה חשופות, והשמיעה שתי נביחות קולניות. די היה בכך כדי לגרום לכלב מוג הלב לנתר לאחור וימינה, ולכיוון רחבת הדשא - ואני בעקבותיו. צעד וחצי, מהמורה בקרקע והנה - מצאתי את עצמי שרוע על האדמה, כשגבי התחתון וכף רגלי השמאלית משגרים למוחי אותות כאב חדים. לזכותו של בן לוויתי יצויין כי הוא כבש את יצרו ונעמד זקוף, חוצץ בין זאבת הטרף לבין חברו הטוב ביותר של הכלב, נכון לספק תמיכה, לפחות מילולית.
הכל בסדר, קראה הגברת לעברי ממרחק של כעשרים מטרים. מרוכז בכאב, נדמתי. היא שבה וחזרה על השאלה, והפעם התעשתתי ומיהרתי לענות - כן, כן... אה, רק תלכו - מודע לאפשרות שאם הזאבה תחדש את העימות, אהפוך למזחלת כלבים אנושית. שש הרגליים אכן עזבו להן את המקום, ואנו נותרנו לבד. קיללתי בשקט, התיישבתי באיטיות וקמתי: הצצתי לאחור, רק כדי לוודא שהגברות לא שינו את דעתן, והחלטתי, בלית ברירה, לקחת את עצמי ברגליים, ולחזור למסלול הטיול והצעידה.
בית לוין
חלפנו מימינו של מגדל המים החדש, פנינו שמאלה וימינה והגענו לרחוב קרן היסוד. מעבר לרחוב, ניצב בית לוין, המשמש כיום כמשכנה של המועצה המקומית. שתי קומותיו של המבנה תומכות בגג רעפים אדום, והבניין עצמו עשוי בטון מזויין. בטרם הכרזת המדינה שימש הבית כמעין ביצורון קטן, תחנת מעבר למעפילים ומקום אימונים לאנשי ההגנה. בחזיתו שלושה פתחים נושאי קשתות, המובילים אל פרוזדור כניסה מקורה ולפרוטומה - פסל ראש וכתפיים, או "בוסטה" בלשון העם - של שמריהו לוין. שלט הקבוע בקשת הימנית מכריז כי "הבית הזה, והכפר הזה, זיכרון הם לשמריהו לוין".
בית לוין שימש בתפקידי מגוונים: כמבצרון, כתחנת עלייה וכמטווח מאולתר
בגן מסביב למבנה ניצבים מספר פסלים, וכשעזבנו אותם פנינו ימינה (מערבה) לכיוון רחוב הגנים, שבו פנינו שמאלה (דרומה). משמאל לנו ניצב המבנה הגדול והמרשים של בית הכנסת "היכל בנים", שנחנך בשנת 1968. החזית נתמכת בעמודים בצורת פירמידות מדורגות ההולכות ונעשות צרות מכיוון הגג ומכיוון הקרקע לעבר מרכזה של החזית. הקיר מעוטר בתבליטי מגן דוד וחנוכיה, וליד בית הכנסת תראו את מגדל המים הישן, הצנוע במימדיו מחברו החדש יותר, ובראשו חנוכיה.
מכאן, כחצי קילומטר במורד רחוב הבנים, שוכן המרכז המסחרי שבו התחלנו את הסיור.
גן הפסלים הקטן. תענוג להתרוצץ בו, גם אם יש לך רק 1, 2 או 3 רגליים
מה עוד
מרחק דקות נסיעה בודדות ברכב (או בקו מס' 029) שוכן "המרכז החדש של הרצליה" ובו נמצאים, בין היתר, קניון שבעת הכוכבים ופארק הרצליה. הקניון אמנם מציע חווית שופינג המונית, אבל הפארק ייחודי בהרבה, ובמרכזו אגם קטן עם רציף מוצל, אמפיתאטרון טבעי וגן שעשועים גדול, בעל חזות עתידנית.
בחלקו הצפוני של הפארק שדה חמניות הפונות כמו חיילים במסדר לעבר השמש, ומעבר לו שוכנת בריכת חורף, הנמנית עם שרידיה של ביצת הבאסה, אשר כיסתה פעם חלקים נרחבים מהשרון הדרומי. השטח מגודר, אבל ניתן לצפות בצמחיית המים ואולי גם לראות ציפורים ססגוניות דוגמת לבן החזה (מידע על הפארק - באתר עיריית הרצליה).
הגן הלאומי אפולוניה נמצא מעבר לכביש החוף, בקצה הצפוני של הרצליה פיתוח, ליד נוף ים. במקום קיימים שבילי הליכה, החולפים גם לאורך שפת מצוק הכורכר ומאפשרים תצפית יפה אל הים ואל הנמל השקוע של העיר, והכל מגובה של כשלושים מטרים. הפיניקים היו הראשונים שיישבו את המקום בתקופת השלטון הפרסי, והוא המשיך ושגשג גם בתקופה ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והמוסלמית. הממצאים השמורים ביותר הם מהתקופה הצלבנית, ובראשם המצודה המרשימה.
לסיורים קודמים על ארבע:
לפנייה לכתב/ת 
