השתלטתי על השפה והרגשתי ישראלית

מתי הרגשתי לראשונה שאני ישראלית? זוהי שאלה של שייכות, ויכולה להיות מופנית רק לאדם שבא ממקום אחר. תחושת השייכות הראשונית תלויה פעמים רבות בקבלת הפנים: איך מתקבל הזר, אם בזרועות פתוחות, או בחשד, אם בעוינות, אם בהתנשאות וכן הלאה.

אותי קיבלו בשדה התעופה ב"שלום" והעמידו בפני כוס תה חם ועוגת "טורט". התחושה שמילאה אותי היתה אושר, פשוטו כמשמעו: הרגשתי שהגעתי הביתה, לאחר דרך ארוכה, ממקום שתמיד ידעתי שאני לא באמת שייכת אליו.

בסין, בה נולדתי, חיינו כל האירופאים בתוך בועה: כל אחד בקהילתו, בשפתו ותרבותו. היינו מוקפים סינים, אבל המצב החברתי-כלכלי-תרבותי שהסינים היו שרויים בו היה כה ירוד, שלא היה מקום לקשר אמיתי בינינו לבינם: הם היו זרים לנו, ואנחנו היינו זרים להם.

בכל אופן, קבלת הפנים, ככל שהיא חשובה, היא רק תחילתו של תהליך ההשתייכות: מיד לאחריה בא מבחן היומיום. כאן היה עלי להתגבר על הרבה מכשולים: קשיי ההיקלטות של המשפחה שלי, מנטליות אחרת לגמרי, מושגים חדשים וזרים לחינוך שקיבלתי.

להשתלט על השפה

תרומה משמעותית לתחושת השייכות היתה ההשתלטות שלי על השפה וההתוודעות אל נופי הארץ, ובמיוחד אל הגליל שנשאר אהבתי הגדולה, ושהכרתי בטיולים הכיתתיים. כמו כן, התברכתי במורים טובים שהצליחו לגרום לי לאהוב את המקרא ואת השירה, ובכל מקום שראיתי יופי - הרגשתי את החיבור ואת ההתפעמות, ואת הרצון להיות שייכת לזה, להיות חלק מזה.

הקושי העיקרי היה החברתי: הילדים הם פחות מתוחכמים מן המבוגרים, ומה שהמבוגרים מסווים כשהם דוחים

או מתנכרים לזר המגיע אליהם, הילדים מחצינים מיד: את החשד, את האיבה, את ההתנשאות ולפעמים אפילו את הקנאה. זוהי תופעה עתיקת ימים והיא כנראה נטועה עמוק בנפש האדם.

ואני הייתי גם זרה וגם מוזרה: ראשית, באתי מארץ שאז שמעו עליה רק בסיפורים ובשירים והתבוננו בי כבחייזר. גם הנימוסים, גם הלבוש, אפילו התסרוקת – היו שונים ומשונים. בדרך-כלל המורים עשו כמיטב יכולתם לעודד אותי ולתמוך בי וגם זה שימש עילה לאיבה, שהתפרצה פעם בחרם שעשו עלי ושלא התאוששתי ממנו זמן רב, ותחושת הנידוי והכאב שהרגשתי אז חוזרת אלי כל אימת שאני מרגישה זרות או אחרות.

אבל למה שבכלל ארגיש זרות ואחרות, לאחר חיים בסביבה שהיא שלי?

נדמה לי שזוהי תחושה קיומית, שכנראה מובנית בתוך האישיות האמנותית. נראה לי שאמנים רבים, יהיה תחום יצירתם אשר יהיה, מרגישים שהם באו ממקום אחר – גם אם המקום הזה לא ממש ברור להם עצמם. במקרה שלי, הוויית העולה החדשה התלבשה יפה על התחושה הקיומית, בבחינת "עולה חדשה נצחית", גם כאשר אין, לכאורה, סיבה אובייקטיבית לתחושה כזו.

למה הזרות הזו אופיינית לאמן ואיך היא משמשת אותו? אלה עניינים סבוכים שלא כאן המקום לדון בהם, וכבר רבים וטובים ביטאו את הדברים ביצירתם. עם זאת, צריך לציין שהזרות הזו היא אמביוולנטית: היא אינה אומרת העדר כל שייכות, אבל היא אומרת מרחק מסוים של בידוד, וסוג של פרספקטיבה המאפשרת ראייה לא שגרתית של הסביבה שאליה משתייך האמן.

בין מלחמות להישגים

אבל ישנם רגעים - והם אינם מעטים – כאשר תחושת הישראליות צצה בעוצמה רבה. היא מופיעה ברגעים קריטיים בהוויה הלאומית - בתקופה של מלחמה או של הישג לאומי, בעתות פורענות או חג, או כשנתקלים ביצירה משמעותית המשקפת את חיינו בעבר או בהווה.

לפעמים היא צצה גם על דרך השלילה: כאשר מעשה פוליטי או חברתי מעורר התקוממות ושאט נפש, ומלווה אפילו רצון

לא להימנות עם הקיבוץ שמחולל מעשים כאלה – אבל גם זו תחושה של שייכות, כי היא מעידה על אכפתיות, שלא קיימת באותה עוצמה לגבי מה שמתרחש בהונלולו, בטימבוקטו או אפילו בפריז.

במישור האישי, רגעי ההשתייכות שלי ל"ישראליות" הם הרגעים שבהם היצירה שלי – בין בתרגום, בין במקור - זוכה לתגובה אמיתית המעידה על התייחסות, בין שהיא מחמיאה ובין שהיא ביקורתית: אלה הם רגעי ההתקבלות או החיבוק, שבהם אומרים לי "שלום" ומניחים לפני תה חם ופרוסת עוגה.

רנה ליטוין היא סופרת, מתרגמת, משוררת וחוקרת ספרות. ספרה האחרון "דור המדבר" ראה אור השנה בהוצאת הספרייה חדשה. ליטוין נולדה בסין ב-1939 וב-1949 עלתה לישראל

עוד בפרויקט "הבית שני שלי":