אולמרט, תלמד מהנגבי

בחודשים האחרונים מתנהל קמפיין תקשורתי מופתי של פוליטיקאי העומד לדין. הוא מתנהל בממלכתיות, מקבל חיזוקים מעמיתיו ומתבטא באופן זהיר בכל עניין ובפרט בענייני משפטו. לפוליטיקאי הזה קוראים צחי הנגבי, שהפך עצמו באמצעות התנהלות זו לקונצנזוס הגדול בפוליטיקה הישראלית.

זה עדיין לא אומר שהוא יצליח להתחמק מהקלון הפלילי, אך אין ספק שההתנהלות הנוכחית שלו לא תזיק, והיא כבר הועילה לו. המהלכים הללו מציגים אדם שחושב קדימה - לא רק שלא שורף את הגשרים, אלא מתחזק ומטפח את הדרכים לחזרה עתידית למרכז הזירה ולתפקידים ביצועיים מרכזיים

(כמובן, אם החלטת בית המשפט תאפשר זאת).

ממש במקביל, אנו עדים לקמפיין קצת פחות מופתי, של חברו לימי הליכוד העליזים וגם לימי קדימה, אהוד אולמרט. האחרון מתנהל כמו כריש בבריכה של דם, ורק מנסה לנגוס בכל דבר - במערכת המשפט, בתקשורת, ועכשיו התוספת החדשה: חבריו הפוליטיקאים. אולמרט כבר לא יקבל מכתבי המלצה - לא מברק, לא מדיכטר ולא מכל מי שחטף ממנו ריקושטים בשבועות האחרונים.

נראה כי ראש הממשלה לשעבר נוקט בשיטת "הפרוסות": מדי שבועיים-שלושה הוא מוציא פרוסה מספר הזכרונות שלו, ואותה פרוסה קובעת סדר יום. יש מי שיאמר שזהו ספין שנועד להסיט את תשומת הלב ממשפטו. אולם הספין הזה משיג כנראה את המטרה ההפוכה: הדיונים הארוכים על אופיו מצד כל המעורבים בפרשה - רק פוגעים בו.

יש מי שיאמרו שאולמרט פועל רק מתוך יצר נקמה - אבל זה לא מצטייר כנקמה מתוקה ואלגנטית, אלא כמכות פראיות מתחת לחגורה. גם בנקודה זו, נותן אולמרט הזדמנות למקורבים ולאישים עצמם, להזכיר עוד פעם לעם ישראל במה נאשם ראש הממשלה לשעבר.

במקום להיאחז בשיירי הממלכתיות והמיתוג כראש הממשלה לשעבר, אולמרט מצטייר כאותו ילד המעורב בקטטה, ומתעקש להיות האחרון שחובט - גם אם יסיים את הקרב פצוע, שבור ובלי יכולת להמשיך. אנו חוזים כעת באולמרט המתלהם, המחרחר-ריב והפזיז, ולא באיש המוכשר, המבריק, האמיץ והמנהל המוכשר - תכונות שמאפיינות אותו לא פחות, אך נעלמו בתוך האסטרטגיה שבה נקט.

כך תרתום לשירותך אינטרס ציבורי. וכך לא

אחד האתגרים בכל קמפיין ציבורי הוא לגייס שותפים למהלך - להפוך את הקמפיין מקמפיין אישי לקמפיין ציבורי. הנגבי עושה את זה נהדר. היום, הקרב על הנגבי הוא בכלל הקרב על יציבות שלטונית: ללא קלון - יש יציבות ואולי ממשלת אחדות. עם קלון - השלטון בישראל ייפגע. זו דוגמה מצויינת לרתימת אינטרס ציבורי עבור האינטרס האישי.

אולמרט, לעומת זאת, ממש לא בכיוון. המהלכים שלו מאז שהתחילה המערבולת רק מובילים אותו עמוק יותר. אמנם הרעיון האחרון, לכתוב ספר זכרונות - אינו רע. זו הזדמנות לעצב את התודעה הלאומית, להתמודד עם סוגיות כואבות ולהכניס קצת את הציבור הרחב לתוך השיקולים וההתנהלות של מקבלי ההחלטות.

תקופת אולמרט הותירה שורה של פצעים ציבוריים מרתקים שהיה נכון להציגם וליצור עליהם דיון ציבורי - מלחמת לבנון, חטיפת שליט, פעולות אלו ואחרות שבוצעו (על-פי מקורות זרים), עופרת יצוקה, המו"מ מול הפלסטינים ועוד.

זו הזדמנות להרחיב מעט את הדיונים הפופוליסטיים וקצרי המועד המתנהלים בתקשורת השוטפת, להסביר לציבור שלא כל כך לקבל החלטות ושמאחורי כל סוגייה עומדים הרבה מאד אינטרסים - לאומיים, פוליטיים, אישיים, חברתיים וכלכליים. זו גם ההזדמנות להודות בכמה טעויות - וכך לייצר אמפתיה.

אין הרבה אנשים שליד שמם מתנוסס התואר "ראש הממשלה לשעבר". זהו כוח הממלכתיות. גם היום, בבורסה התקשורתית והציבורית בישראל, יש למעמד הזה ערך רב. אם אולמרט היה בוחר לדון כעת בעשייה, ביכולות הניהוליות הידועות שלו ובאינטרסים של ישראל - היה מצליח לקבע את הקדנציה שלו כהצלחה.

אך אולמרט בוחר להתעלם מכל האופציות האלה, ולפחות על פי מה שפורסם עד כה - זהו פשוט ספר חיסול חשבונות עם כל מי שהוא לא אהוד אולמרט.

כמעט כל מילה שהתפרסמה היא התחשבנות עם אדם מסוים - ממשפחת שרון, דרך הפוליטיקאים הבכירים יותר ופחות ועד ליועצים וקמפיינים.

כל אדם שנתקל ברשימת החשבונות האלה עשוי לשאול את עצמו: אם המצב עם כל האנשים האלה כל כך רע, אז למה הוא לא עשה דבר כשהיה לו את הכוח לעשות? איפה היה ראש הממשלה שזהו "מקום העבודה שלו", כפי שנהג להתפאר?

אם מטרתו של אולמרט היא להרוויח כמה שקלים ממכירת הספר, אז הוא כנראה יצליח. אבל בזירה הציבורית - הוא לא רק גורם לעצמו נזק, הוא עושה קמיקזה.