בלי טעם ובלי ריח

הדמות הראשית ב"הריח שלהן גורם לי לבכות" היא האדם הפשוט. ויותר מכך, סיפורו יוצא-הדופן, העטוף במסתורין, אשר  מגולל אותו אדם בפני הסַפָר הותיק אווריפידיס. המרחב בו מתרחשים המפגשים הוא אותו מרחב – מספרה קטנה ואינטימית, מעין מקום מפלט לגילויי לב.

קומנדריאס. האדם הפשוט, והסיפור הפשוט (צילום: יחסי ציבור)

אך כפי שקורה בתאי וידוי או להבדיל בקליניקה של פסיכולוג, המרחב הפיזי אינו מעניין והוא משמש רק כאמתלה לסיפור החורג מגבולות המרחב הסגור אל המרחב המטאפיזי כמעט של התשוקה, הסכנה, הבדידות והבלתי-נודע.

כל פרק בספר הוא סיפור בפני עצמו וקודם לו תיאור המפגש של הסַפָר עם הלקוח. תשעה סיפורים בסך-הכל, תשע פיסות חיים. לעיתים, נאלץ הסַפָר לדובב את הלקוח ולעתים אין אווריפידיס פוצה את פיו והסיפור נמסר בשצף. הסיפורים ממלאים ומגוונים: רוצח מסתורי (אשר, בחריגה מן הנוסחה השלטת בספר, אינו מגולל את סיפורו ופרק זה הוא עלילתי יותר מהאחרים), בחור צעיר ויפה העובד כנער ליווי, שחורים, הומואים, אהבות נכזבות, אופנוען בלי ראש ועוד.

אין אחדות בין הסיפורים מבחינה נרטיבית; כל סיפור הוא פיסה מפאזל החיים, והיא אינה מתחברת לפיסה אחרת. ניתן אף לומר כי מדובר בפרגמנטים של האנושות, אך פרגמנטים אלו אינם אומרים דבר על האנושות, לפחות לא משהו חדש.

סגירה רופפת וקלת דעת

באמצעות הסיפור מתאפשרת לנו הצצה לחייו של אדם שיש לו סיפור מפתיע, משונה, מזעזע או מרגש ולאחר שהוא מספר אותו, נחתם הפרק במעין פאנץ'-ליין חלש שנדמה כמו סגירה רופפת וקלת-דעת של סיפור-המעשה. מכיוון שהסיפור עצמו מוצג כעיקר, ישנה תחושה כי המחבר התייחס לסיפור המסגרת כדבר של מה בכך, ולא טרח לתפור אותו כראוי והשאיר אותו פרום מעט.

ייתכן והדבר היה נסבל אילו היו הסיפורים מעניינים מספיק או בעלי ערך, אך בשלב מוקדם מאוד של הקריאה יצר המציצנות והחטטנות – המהווה את הבסיס לספר, הן מצדו של הסַפָר שמצהיר על כך בעצמו והן מצד הקוראים, גם אם הם אינם מודעים לכך בתחילה – מתעמעם עד לכדי איבוד עניין במתרחש.

ניקח לדוגמא את הסיפור של מר פֶדון, צייר ידוע והומוסקסואל, המספר לאווריפידיס על מעלליו עם ליאונרד, נער רומני שהיגר ליוון, המרוויח מעט כסף מזנות, שהוא לוקח תחת חסותו. ההקשר של סיפור זה הוא סיפור המסגרת העוסק בעובדים זרים. הסיפור נוגע בנושאים כגון חברות, אחריות, הומוסקסואליות ובדידות, ומסתיים בכך שמר פדון החליט לנתק את קשריו עם הנער. לאחר שהוא מספר את סיפורו, נכנס חסן, בנם של שכנים ערבים, למספרה והסַפָר מציג אותו בפני האדון.

פרט לסיפור מעט רגשני שיותר מכל הוא מלודרמטי - אין כאן דבר. לא הוצגה נקודת מבט מעניינת, מקורית, מרגיזה או עצובה על הומוסקסואליות, מצבם של עובדים זרים, מהגרים, מבוגרים בודדים, קבלת השונה וכדומה. כל הנושאים צצים בין השורות או נמסרים במפורש, אך אין עליהם דיבור של ממש. הסיפור יצא לאור, יש לו משמעות רק מתוקף העובדה שהוא הועבר הלאה, שהיה לו נמען.

הכל מתחיל ונגמר בבדידות

אינני חושב כי ניתן לראות בכך כשל של המחבר, שכן הוא נמנע במובהק מהתעמקות בנפשן של הדמויות, ואף הסַפָר אינו מתעניין באמת במניעים או ברגשות, והשאלות החודרניות שלו נובעות מהחטטנות שלו, ויותר מכל: מבדידותו.

הסיבה שאין לראות בכך כישלון ספרותי היא שכנראה לא היתה כוונה להציג דמויות עגולות ומורכבות. הקוראים תופסים את מקומו של אווריפידיס, הם מקבלים את השדר המועבר להם – שהוא תמיד חלקי, פרום, לא מפוענח עד הסוף – וממשיכים הלאה. כך הצגת הסיפור כעיקר מתגלית למעשה כמצג שווא והוא הופך להיות שולי, בעוד האקט של מסירת הסיפור הוא החשוב.

לא בכדי השפה פשוטה מאוד, יומיומית, דלה וקצבית (תרגומו של אמיר צוקרמן מעביר זאת בבהירות). אנו נחשפים רק לקרעים, לפיסות, רק למה שמספר הסיפור בוחר לשתף אותנו, ולכן אין משמעות למציאות הסובבת אותו ולזאת שבה הוא מתקיים. ייתכן וזהו ההסבר לעיצוב הבעייתי של סיפור המסגרת, אך האם הטריק הספרותי הזה מספיק בכדי להפוך את הספר ליצירה בעלת ערך?

קומנדריאס בחר לפרוש בפנינו סיפורים משונים ומגוונים, שיותר מכל חושפים את הבדידות של האדם באשר הוא אדם – מהאישה המבוגרת ועד הבחור היפה כאל, ובראש ובראשונה, אווריפידיס עצמו, היושב בגפו מדי יום, מחכה לאחד מלקוחותיו רק על-מנת שיתאפשר לו לגולל עמו שיחה. הבדידות היא החוט המחבר בין כל האנשים וקומנדריאס מבקש להראות לנו שהבדידות חוצה מגדרים, גילאים ותקופות.

לאורך הספר עולות אבחנות בנוגע לפערים בין הדורות ולאופן בו הבדידות באה לידי ביטוי אצל אנשים שונים, אך גם כאשר מכינים את הקרקע לאמירות משמעותיות היא פוערת את פיה ובולעת אותן. אנו נותרים בסופו של דבר עם סיפורים קטנים, שאינם מעוררים אצלנו דבר, ובמפתיע, על אף הססגוניות של הדמויות, תחושה של סטריליות מרחפת מעל הספר, כאילו נמנעה מאיתנו התמודדות אמיתית עם הכאב הגודש את האנושות.

"הריח שלהן גורם לי לבכות" לא יגרום לבכי ככל-הנראה, אך הוא מספק הצצה רגעית, שאינה מותירה חותם, לעולמם של אנשים פשוטים המנסים לשרוד את הדבר המוזר הזה שנקרא חיים. הקולות השונים של המספרים, שעל כולם מנצח קולו של אווריפידיס, יוצרים מעין הרמוניה של בדידות, אך אינם מתגבשים לכדי סימפוניה מורכבת ויחידה במינה.