מקרה אבוד

יום ההולדת ה־31 שלי היה בלתי נשכח. הייתי בברזיל, במשחק כדורגל באיצטדיון המרקאנה האגדי, וצפיתי בפלומיננסה מכסחת איזו קבוצה 1:5. אחר כך ראיתי הופעה אדירה של קולדפליי תחת גשם ששטף את הסמבודרומו, איצטדיון הקרנבלים של ריו דה ז'נרו. שבוע קודם לכן שתיתי ליטרים של קפיריניה, ובמשך שישה ימים קיפצצתי לצד אלפי ישבנים ברזילאיים בקרנבל בסלבדור. ואם זה לא מספיק, אז הייתי גם בדרך לאי ששמעתי עליו שהוא גן עדן עלי אדמות, עם חופים מרהיבים ושמורת טבע ענקית של יער גשם.

קרנבל יום ההולדת היה רק יריית הפתיחה לשלושה חודשים עם אופציה להארכה בדרום אמריקה, מין טיול של אחרי צבא באיחור של כמעט עשור. ואיזו פתיחה זאת היתה: יום ההולדת היה בשבת, וכבר בשלישי שטנו בסירה לאותו גן עדן שנקרא איליה גרנדה, "האי הגדול". כשאני אומר שטנו אני מתכוון גם לסאני, חברה למסע שהכרתי דרך אתר למטיילים ישראלים, וגם למירי ולקובי, זוג חברים שהכרנו על הדרך.

איליה גרנדה הוא באמת גן עדן. 200 קילומטרים רבועים של טבע שופע, נדיב ושמור בקפידה, שמוקף באוקיינוס עשיר. זה אי בתולי, שקט ובראשיתי, בלי בנקים או כספומטים, וכמעט ללא כלי רכב ממונעים. מקום מושלם. לכפר המרכזי קוראים וילה דו אבראו - "כפר אברהם" בתרגום חופשי - והוא נמצא בחוף הצפון־מזרחי. במרכז, בתוככי יער הגשם, על הר בגובה 900 ומשהו מטר, מתנשא סלע אפור שנראה כמו מקור של תוכי ונקרא פיקו דה פאפאגאיו, "פסגת התוכי" או משהו כזה.

ביום שהגענו לאי, סאני ואני יצאנו לשוטט. השמיים היו מכוסים בשמיכת עננים קבועה ומעיקה ומדי פעם ירד גשם, אבל זה לא הפריע לנו. בצהריים ניסינו להגיע לחוף שנמצא שלושה קילומטרים מהכפר. מהר מאוד גילינו שהדרך חוצה את הג'ונגל, ועוד לפני שהגענו אל החוף התחיל להחשיך והחלטנו לחזור כמו שבאנו. סאני החליקה בדרך חזרה על הבוץ הטרי, וכמעט נפלה ממדרגה של שלושה מטר. בו ברגע היא הטילה וטו על טיולים בג'ונגל. לי זאת היתה הפעם הראשונה ביער גשם, בתוך כל הירוק הזה, מתחת לעצים הענקיים, עם כל הצמחים והציפורים והריחות והקולות. רציתי לבלות עוד זמן בתוך תופעת הטבע הזאת.

למחרת התענן שוב. סאני, קובי ומירי רצו ללכת לחוף. אני העדפתי ג'ונגל והחלטתי לטפס אל פיקו דה פאפאגאיו. בהוסטל ארזתי תיק קטן עם מקל הליכה מתקפל, מצלמה, סלולרי, חבילת שוקולד, שני בקבוקי מים, עוד גופייה ובגד ים למקרה שאספיק להגיע לחוף שנמצא בצד השני של הג'ונגל, וגם פנס ואולר קטנצ'יק ששכנו בתיק דרך קבע, על כל צרה שלא תבוא.

חיפשתי מדריך בסוכנות הטיולים בכפר, אבל שם אמרו לי שהם לא מוציאים מדריכים ביומיים הקרובים. לא שאלתי למה, רק הסתכלתי על מפה גדולה של האי ושל הטרקים שיש בו וביקשתי לשמוע פרטים על המסלול שמטפס לפסגה. אמרו לי שזה שביל מסודר ומסומן לכל אורכו, שמגיע עד לראש ההר וחוזר אל הכפר באותה דרך. צילמתי בראש את המפה של האי, וכשיצאנו מהסוכנות הודעתי לסאני שאני יוצא למסלול הזה. השעה היתה 10:30 בבוקר. הבטחתי לה שאחזור בסביבות 17:00.

1. השביל

הדרך לפסגה התחילה בשביל עפר רחב מספיק למעבר כלי רכב, שמוביל לחוף המרכזי בצד הדרומי של האי. התחלתי להתרחק מהכפר, וכעבור קילומטר הגעתי לשלט גדול עם מפה שמפרטת את המסלולים השונים. שם פניתי לשביל צר יותר שהכניס אותי לג'ונגל במסלול שמטפס אל הפסגה. בשלב הזה גיליתי שלא מדובר בדיוק ב"שביל מסודר ומסומן"; רוב הזמן אפשר לזהות את הדרך, אבל רק מדי חצי שעה של הליכה מופיע שלט עם חץ לכיוון הפסגה, וחץ אחר לכיוון הכפר.

הדרך למעלה היתה יפהפייה. צמחים שלא ראיתי בחיים, מיליארד סוגים של טחב, שרכים, עצים, שיחים, מטפסים, פטריות, עלים בכל צבע, וכל הגוונים האפשריים של ירוק. מדי פעם התפצל השביל לחצאי שבילים לא מסומנים שהובילו למבוי סתום, או לסחף עלים שנראה כמו שביל והוביל לשומקום. בכל פעם מחדש הצלחתי למצוא את דרך המלך, והטיפוס לא היה קשה במיוחד. בדרך פגשתי כמה זוגות של מטיילים שכבר חזרו מהפסגה, והבטיחו לי שהנוף שווה את המאמץ.

את עשרות המטרים האחרונים בדרך אל התוכי טיפסתי בערפל סמיך, ובשעה 14:00 הגעתי. נחתי מהעלייה הארוכה, ואז ניסיתי להצטלם לצד המקור של התוכי עם הטיימר של המצלמה. באיזשהו שלב גם הדלקתי את הסלולרי, אבל לא היה אפילו רמז לקליטה. ישבתי והסתכלתי על העננים ששטו מתחתי עד השעה 15:00. ידעתי שבתוך שלוש שעות מתחיל להחשיך, וחישבתי שייקח לי בערך שעתיים לרדת; כמו שהבטחתי לסאני, עד 17:00 אני למטה.

התחלתי ללכת בשביל היורד לכפר. כעבור שעה של צעידה התחלתי לחשוש שאיבדתי את המסלול, ופתאום הבנתי שאני הולך על עלים שנסחפו ורק נראים כמו שביל. כשהגעתי למבוי סתום ניסיתי לחזור אחורה, לדרך הראשית. כעבור כמה ניסיונות כאלה הבנתי שאין לי סיכוי לזכור מאיפה הלכתי, מאיפה באתי, איפה הייתי שנייה קודם לכן או איזו פנייה לקחתי: בג'ונגל הכל פשוט דומה מדי, ערבוביה של טבע שמטיסה אותך בשניות למחוזות הבלבול והדיסאוריינטציה. הלכתי לאיבוד.

התאפסתי על עצמי די מהר. חשבתי לעצמי אוקיי, איבדת את השביל - אבל בכל זאת אתה נמצא על הר, שנמצא על אי, שבחלק הכי רחב שלו הוא לא יותר מ־30 קילומטר. כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך למטה עד שתגיע לחוף, ומשם כבר תסתדר. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

השעה היתה כמעט 16:00 כשהמשכתי לרדת במורד הערוץ שבו תעיתי. ניסיתי לעקוב אחרי מים זורמים, דילגתי מסלע לסלע, ידעתי שאני חייב להתקדם כמה שיותר מהר כדי להגיע אל השביל לפני שיחשיך. הנחתי שאם אמשיך לרדת בקו ישר אחצה מתישהו את השביל הראשי, ומשם הדרך למטה תהיה קלה יותר. אחרי שעתיים, כשהחושך ירד, הוצאתי את הפנס מהתיק והמשכתי ללכת. לקח לי שתי דקות ומעידה מסוכנת אחת כדי להבין שאין ברירה, ההתקדמות בחושך היא טעות. צריך לעצור. או עד שיגיע מישהו, או עד שיגיע הבוקר.

בולדרים ענקיים הקיפו אותי. איפשהו מתחת זרמו מים. התמקמתי על שולחן סלע גדול מרופד בטחב. במהלך הערב והלילה ניסיתי לשווא למצוא קליטה סלולרית, והארתי מדי פעם עם הפנס לחתיכה צרה של שמיים בין העצים בתקווה שמישהו יראה מרחוק את האלומה.

כשיצאתי היו לי שני בקבוקים מלאים במים. אחד מהם מעכתי כשהתרוקן, עוד בדרך לפסגה, ואת השני מילאתי במעיינות ובנחלים שחציתי בדרך המאולתרת למטה. במהלך היום אכלתי כמעט את כל חפיסת השוקולד, ואת השארית חיסלתי בערב. השארתי לי רק קובייה אחת לארוחת בוקר. כדי לשמור על מורל גבוה האזנתי למערכונים של הגשש ב־mp3, ומדי פעם צעקתי Help או "אז'ודה", שזה אותו דבר בפורטוגזית.

לא בדיוק ישנתי בלילה ההוא. הסאונד של הג'ונגל בלילה, קקופוניה של צרצרים וחרקים וציפורים ויתושים ועוד מלא בעלי חיים, פשוט לא נתן לי להירדם ליותר מכמה דקות בכל פעם. מה גם שהעייפות שלי היתה כלום לעומת הרצון שלי לאותת לעולם שאני על הסלע הזה, וצריך שמישהו יראה לי את הדרך החוצה. היה איזה רגע שהתעוררתי, וראיתי במרחק אור ירוק וזרחני. הדלקתי את הפנס בהתרגשות, ובדיוק באותה שנייה האור נעלם. כיביתי את הפנס, והאור נדלק שוב וזז קצת הצידה. הדלקתי את הפנס, והוא שוב נעלם. רק אחרי כמה פעמים כאלה, כשעוד נקודת אור ירוקה ריחפה מולי, הבנתי שהייתי עסוק בלאותת לגחלילית.

חשבתי הרבה באותו לילה. ידעתי שאני בסדר, בריא, שלם, רק מאחר מאוד לחזור מטיול שאמור להימשך כמה שעות. וידעתי שלמטה לא יודעים את זה. לא רציתי שירוצו טלפונים לארץ, שיתחילו לדאוג לי, הורים וביטוח וכל זה. האמנתי שסאני כבר קראה למשטרה המקומית או לאיזה כוח חילוץ שיבוא להוציא אותי. דמיינתי מסוק שמרחף מעלי, מוריד חבל ושולף אותי בחזרה לגן העדן שמחוץ לג'ונגל.

2. הצפרדע

האור עלה ב־5:45. קמתי, דחפתי לפה את קוביית השוקולד האחרונה והתחלתי לצעוד למטה. עקבתי אחרי כל מיני קולות של מים, דילגתי מסלע לסלע וגלשתי על סלעים רטובים וחלקים. שלא תחשבו שהייתי באיזו יחידה מובחרת, או שאני מאצ'ו מסוקס עם סכין בין השיניים ורעל בעיניים: שירתתי בחיל הקשר בקריה ובצריפין. אבל הייתי חודש בהודו, עשיתי טרקים, אני אוהב ללכת ברגל, אוהב טבע. ידעתי שהמים יובילו אותי למטה ועקבתי אחריהם.

כשהגעתי למקום שבו התיק שלי היה עלול להירטב, ואיתו המצלמה והסלולרי, דאגתי להוציא את הסוללות מהמכשירים. זה היה מפל ארוך מצופה ירוקת ושרכים, שהחלטתי לגלוש דרכו כאילו היה מגלשת מים. היו עלי נעלי הליכה טובות, אבל מרגע שהמים חדרו אליהן התחיל בפנים תהליך שמאוחר יותר יאט אותי מאוד.

מדי פעם הוצאתי את הסלולרי ובדקתי אם יש קליטה. נאדה. המשכתי ללכת בוואדי. כמה שעות בתוך הבוקר התברר שמדובר בעוד יום מעונן. לא ראיתי את השמש מבעד לעננים, ולא יכולתי לדעת לאיזה כיוון אני הולך. אמרתי לעצמי שאולי כדאי לחזור קצת למעלה ולנסות למצוא תצפית שתעזור לי להבין איפה אני. בשלב הזה הוצאתי את מקל ההליכה מהתיק והשתמשתי בו כמו מצ'טה כדי לפלס דרך בסבך. ואז התחיל לטפטף. עברתי ליד כמה סלעי ענק אפורים שנערמו ככה שמתחתיהם נוצרה מין מערה. סימנתי את המקום בראש, והמשכתי לטפס בגשם שהלך והתחזק.

כשהוצאתי שוב את הסלולרי, אורו עיני: המכשיר הראה פס אחד של קליטה. החלטתי לשלוח מיד הודעת טקסט לקובי, משהו כמו "אני איפשהו בג'ונגל, הכל בסדר, מחפש את הדרך החוצה, מקווה לחזור אחה"צ". השעה היתה כבר צהריים מאוחרים, הגשם התחזק, ובדיוק כשסיימתי לנסח את ההודעה נעלמה הקליטה. חזרתי למערה הקטנה שיצרו הסלעים, ושם היתה לי קליטה לסירוגין שלא איפשרה לשלוח את ההודעה. חשבתי שכשייפסק הגשם אוכל לשלוח אותה ממקום חשוף. הגשם חשב אחרת.

נשארתי במחסה וכיביתי את הטלפון כדי לשמור על הסוללה. הטמפרטורות אמנם לא ירדו מתחת ל־20 מעלות, אבל היה לי קר; הזיעה מהטיפוסים ומהתמרונים והגשם שירד בצהריים השאירו אותי ספוג מים. שכבתי כל הלילה עם הנעליים עלי והידיים בתוך הגופייה, צמודות לחזה, כדי לשמור על חום הגוף. כמעט לא ישנתי. רעדתי והמשכתי לשמוע את הגשש, סיימתי ועברתי למוזיקה. למזלי בחרתי בנגן עם 50 שעות עבודה. הבא שאקנה יהיה גם עמיד במים.

כשעלה האור התעוררתי מצליל מוזר. חצי מטר מהפרצוף שלי עמדה צפרדע והסתכלה עלי באותו מבט מופתע שאני הסתכלתי עליה. לא, חשבתי לעצמי, אני עדיין לא עד כדי כך רעב.

הגשם הפסיק רק בסביבות 9:00 בבוקר. זה היה יום שישי. יצאתי לטיול ביום רביעי, וכבר היה לי ברור שמחפשים אותי. דבר ראשון שעשיתי כשיצאתי מהמחסה היה להדליק את הסלולרי כדי לנסות לשלוח את ההודעה לקובי. אבל הטלפון שבק חיים. מתברר שתוך כדי הניסיונות למצוא קליטה במהלך הלילה השארתי את הסוללה בטלפון, ומשם כבר הגשם עשה את שלו.

הגשם הפך גם את המשך הטיפוס שלי למשימה בוצית וחלקלקה, אבל לאט לאט התבהרו השמיים. המשכתי לטפס כדי למצוא נקודת תצפית, ובסביבות 11:00 הגעתי לנקודה גבוהה ופתוחה, מין קרחת יער מעל ערוץ. סוף סוף ראיתי את הים, ולפי כיוון השמש הבנתי פחות או יותר איפה אני נמצא: לא היה ספק שהחוף שאני רואה מולי נמצא בצד הדרומי של האי. ניחשתי שזה החוף שאליו מגיעים בדרך העפר שיוצאת מהכפר וחוצה דרומה, הדרך שעליה צעדתי לפני יומיים. הערכתי שבגדול, אם אמשיך במורד הוואדי שנמצא מתחת לקרחת היער, יש לי גג שישה קילומטרים עד החוף - כולל זיגזוגים הכרחיים של פילוס דרך בג'ונגל. הרגשתי שעד אחר הצהריים כבר אגיע לחוף, ומשם אמצא את הדרך לכפר. החלטתי לא לעצור לנוח ורק לקחתי דקה של אוויר מול הנוף לפני שיצאתי לדרך. הירידה שציפתה לי לא נראתה מבטיחה, בעיקר בגלל הזווית. ביני לבין החוף הפריד מין מצוק תלול ומקוטע שירד דרך עצים וסבך.

חיפשתי את הקטעים הפחות תלולים של המצוק, שנראו בטוחים יחסית. גלשתי בכל פעם במורד קירות בגובה כמה מטרים כשאני נאחז בצמחייה, מחליף נקודות אחיזה תוך כדי, ולפעמים גם משלים את המטר־שניים האחרונים בקפיצה קטנה, נפילה, או סתם התדרדרות בסגנון חופשי. שלושה ימים של שיטוט בתוספת לחות גבוהה, היעדר מקלחת, וגוף שהאנרגיה האחרונה שהוא צרך היתה קוביית שוקולד לפני יומיים עשו את שלהם: הייתי עייף, כמעט מותש, אבל מעודד מהעובדה שאני יודע את הכיוון, יודע לאן אני הולך. רבע שעה אחרי שעזבתי את קרחת היער והתחלתי לרדת - בדיוק כמו שדמיינתי בלילה הראשון - שמעתי מסוק מרחף מעלי.

3. הסלע

מצד אחד שמחתי. ידעתי, או יותר נכון הנחתי, שהמסוק מחפש אותי. לפני שעזבתי את הארץ דאגתי לעשות ביטוח שכלל חילוץ עם מסוק, ותיארתי לעצמי שסאני כבר הפעילה את כל האמצעים כדי למצוא אותי. הצד השני, הפחות משמח, היה שבאותו רגע כבר נמצאתי עמוק בסבך. אכלתי לעצמי את הכבד במחשבות על מה היה קורה אם רק הייתי עושה הפסקה באותה קרחת יער, עוצר לנוח עוד כמה דקות. בטח האנשים שבמסוק כבר היו רואים אותי, גם אם בכלל לא מדובר בצוות חיפוש.

בכל מקרה, היה מאוחר מדי לחזור לקרחת היער. חיפשתי איזה פתח בין העצים, מקום שממנו אוכל לאותת למסוק. ככל שעבר הזמן התרחק רעש המנוע מהנקודה שבה הייתי. אחרי כמה דקות הוא שוב טס באיטיות לכיווני. אז כבר הייתי בטוח שהמסוק הזה מחפש משהו, אולי אותי, וידעתי שאין שום סיכוי לראות אותי מבעד לכל הצמרות של יער הגשם. הייתי מחט בערמה של שחת.

המשכתי לרדת, ולאורך כל הדרך חיפשתי נקודות חשופות שאוכל לאותת מהן למסוק. אבל לא מצאתי פתח אחד של שמיים, ובשלב מסוים יצא המסוק מטווח שמיעה. הלכתי ליד ובתוך נחלים, שוב ירידות תלולות, שוב מפלים וגלישות על סלעים חלקלקים. התקדמתי לאט מהצפוי: לפעמים נאלצתי לעקוף מקורות מים,

 סלעים או צמחייה עבותה, ולפעמים הסתיימו נתיבים שבחרתי בתהומות שאילצו אותי לחזור לאחור ולאתר נתיב חדש. במהלך היום הזה הייתי הרבה יותר עייף מאשר בימים הקודמים. לא אכלתי כלום, לא ישנתי טוב, ובשלב מסוים האטתי עוד יותר, כי על כל כמה דקות הליכה עצרתי לדקה מנוחה.

לא הגדרתי את המצב שלי כהישרדות. גם לא פחדתי נורא. עמוק בפנים ידעתי שזה לא המקום שבו אגמור את החיים שלי. היו כמה מקרים שכמעט נפלתי או מעדתי לפני תהום, ופחדתי שאשאר תקוע עם שבר באיזה מקום שרגל אדם לא דרכה בו מעולם. מיהרתי לשכוח את הרגעים האלה, כי ידעתי שייאוש יכול לעצור אותי ולא רציתי להסתבך מנטלית. מוות כאמור לא היה בלקסיקון, ואפילו לא רעב. הבטן השמיעה מדי פעם קרקורים וחריקות, אבל הדחקתי את זה. לא ידעתי מה מותר ומה אסור לאכול מסביב, ולא ראיתי שום דבר שנראה כמו פרי. רק פטריות ועלים ושורשים. העדפתי לא לטעום כלום כל עוד יכולתי להחזיק מעמד.

ירדתי ועליתי לסירוגין באותו ואדי תלול, ומדי פעם ראיתי שוב את הים בין העצים. זה היה מעודד. המון פעמים עברה לי המחשבה שיכול להיות שאני האדם הראשון והאחרון שדורך במקומות שבהם הלכתי. כן, הייתי בוואחד חור. ואז עברו שעות הצהריים ואיתן גם שעות אחר הצהריים, והתחיל להחשיך. הגעתי לסלע גדול מעל מצוק די גבוה שפחדתי לנסות לרדת בחושך. החלטתי לעצור שם ולהיערך ללילה שלישי בשטח, כששוב שמעתי את המסוק. הוצאתי את הפנס מהתיק והארתי לכיוון השמיים. המסוק התרחק.

באותו לילה ישנתי פחות מבשני הלילות הקודמים. כשהתיישבתי על הסלע שעליו העברתי את הלילה חלצתי את הנעליים, וגיליתי שהגרביים פשוט נדבקו לי לעור. הרגליים כאבו מאוד. ישנתי עם גרביים, והמון דברים עקצו אותי באותו לילה. אבל הייתי בטוח שלמחרת אני מגיע לחוף. בשבת שעברה חגגתי יום הולדת 31 בלתי נשכח, ורציתי שגם השבת הזאת תהיה בלתי נשכחת.

כשעלה האור המשכתי לרדת. ההבדל המהותי בין היום הזה לקודמיו היה ההפסקות: הייתי כל כך חלש, שעל כל עשר דקות הליכה הייתי חייב עשר דקות מנוחה. מדי פעם עצרתי ממש כדי לישון, אבל לא הרשיתי לעצמי הפסקות של יותר מחצי שעה.

הגעתי לסלע ענק, משהו כמו 40 מטר בזווית של 45 מעלות כלפי מטה, ממש מגלשה ענקית שחצויה באמצע בענף של עץ. החלטתי שאני גולש עד הענף, מנסה להיתפס עליו, עוצר וממשיך משם למטה. שמתי את התיק על החזה והחלקתי עד הענף, ובדרך חטפתי בומבה נוראית בגב. החזקתי כמה דקות בענף, הסתכלתי על ה־20 מטר שנותרו לי עד סוף המגלשה, אמרתי "על החיים ועל המוות" ונתתי לעצמי להחליק על המים. יצא על החיים.

מהנקודה הזאת הלכתי עוד שעתיים או שלוש עם הרבה עצירות והפסקות. מדי פעם ראיתי את הים, ומשלב מסוים גם שמעתי צלילים שנדמו לי כמו גלים. זה היה סימן טוב. פתאום ראיתי אזור מלא בצמחי במבוק, ובלי שום היגיון גם זה נתן לי תקווה. כאילו הבמבוקים מסמנים את זה שאני מתקרב לחוף. אחרי כמה דקות ראיתי על הקרקע בקבוק זכוכית ושאריות של פח. התרגשתי: בארבעת הימים שחלפו לא היה שום רמז לנוכחות אנושית במקומות שהלכתי בהם, ופתאום הבקבוק הזה, והסאונד של הגלים שהתגבר. בלי ספק הייתי קרוב ליציאה.

המשכתי להתקדם בכיוון איוושת הגלים, שהתבררה כמפל. כשהגעתי ראיתי במורד הנחל איזה גשרון שהמים עוברים תחתיו. יצאתי מהג'ונגל ליד הגשר, ושמחתי לגלות את דרך העפר הרחבה.

4. השניצל

שלושה ברזילאים צעירים התקדמו לעברי. שאלתי אותם על הכיוון לכפר, ובתגובה הם צחקו על איש המערות השרוט והחבול שצץ להם פתאום מתוך הסבך. כשהסברתי להם שאני מחפש את הדרך החוצה מהג'ונגל במשך ארבעה ימים, הם כבר לא צחקו. אחד מהם שדיבר קצת אנגלית עזר לי לסחוב את התיק והסביר לי שהחוף הדרומי נמצא 20 דקות הליכה מאחור, ושנותרו לנו בערך שעתיים הליכה עד הכפר. בחצי הדרך, הוא הבטיח, העלייה תהפוך לירידה. בינתיים הגשם חזר לרדת.

קצב ההליכה שהכתבתי היה מאוד איטי. מדי פעם עקפו אותנו כל מיני אנשים שהגשם הבריח מהחוף, תיירים ומקומיים. ניסיתי לסמן לאחד מהם שרכב על אופניים שייקח אותי טרמפ, והוא רק הסתכל עלי ועל הבגדים המטונפים שלי, חייך והמשיך לדווש. ייחלתי לרגע שהשביל יפסיק לטפס ויתחיל לאבד גובה, קיוויתי שהירידה תדרוש ממני פחות מאמצים, אבל טעיתי. הבהונות הנפוחות נלחצו אל קדמת הנעל, ובקרסול יצרה הנעל שריטה שהתפתחה לפצע עמוק.

סוף סוף ראינו את הכפר פרוס מתחתינו. כעבור כמה דקות שמענו מאחורינו רכב, יצור נדיר באיליה גרנדה. המלווים שלי עצרו אותו, דיברו עם הנהג והעלו אותי. כששאלתי למה הם לא מצטרפים הם ענו שימשיכו ברגל. נתתי להם את כתובת ההוסטל שלי כדי שאוכל להודות להם מאוחר יותר, אבל לא ראיתי אותם שוב. הם באו ונעלמו כמו שלושה מלאכים.

על הרכב היו שלוש סטודנטיות מקומיות מופתעות. הן שאלו אותי אם כבר אכלתי משהו ואם אני בסדר. אחת מהן הסבירה לי שהיא מזהה אותי לפי המודעות שפוזרו באי, ושמחפשים אותי כבר כמה ימים. הרגשתי הקלה ענקית. הרגשתי אושר.

כשהגענו לכפר הודיע הנהג שהוא לוקח אותי לתחנת כיבוי האש. הוא עצר בפתח התחנה, ירד, הקיף את הרכב כדי לפתוח לי את הדלת ובדרך צעק משהו לכבאים שעמדו בחוץ. תוך שניות הייתי מוקף בכל חברי חוליית הכיבוי שהיו לבושים בחולצות אדומות ואמרו את השם שלי במבטא פורטוגזי. יצאתי מהרכב, חייכתי ועניתי להם על שאלות כמו מה שלומי והאם אני חי. בערך 20 איש נאספו סביבי, ובמשך דקות ארוכות לחצו לי את היד והסתכלו עלי כאילו נחתתי מכוכב אחר. באיזשהו שלב הרעב שלי הכריע את ההתרגשות שלהם, ושאלתי אם יש משהו לאכול.

בתוך שניות הובלתי לחדר האוכל. היה שם מישהו שבדיוק הניח צלחת על השולחן והתיישב לאכול, אבל הם לקחו לו את הצלחת, הושיבו אותי במקומו ומזגו לי מיץ ממותק מאוד. לא שהיה אכפת לי מה אני אוכל, אבל אני זוכר מין שניצל שטוגן עם נקניק, אורז ושעועית. ידעתי שאסור לי לטרוף הכל כדי שמערכת העיכול שלי לא תקרוס, ונלחמתי ברצון להתנפל על האוכל ולהרגיע את הרעב. בחוץ ירד הגשם הכי חזק שירד עד עכשיו. מישהו ניגש ועטף אותי במעיל כבאים ענקי ומחמם.

כשסיימתי לאכול אמר מפקד התחנה שהוא ייקח אותי למרפאה. יצאנו החוצה, ואיזה איש עם חצי מטר של זקן לבן התקרב אלינו והתחיל לדבר אלי בעברית. שנייה אחר כך הוא שם לי ביד טלפון סלולרי. על הקו היתה דנה, אחותי. הסתכלתי על האיש המוזר עם הזקן ועל האנשים שהיו איתו, תוך כדי שיחה מרגשת עם אחותי ועם אמא שלי שעברו ימים נוראים של דאגה בבית. פתאום, כאילו מדובר במסיבת הפתעה הזויה במיוחד, נכנסו לתוך מתחם התחנה ארבעה חברים שלי מהתיכון. מתברר שברגע שהם שמעו שהלכתי לאיבוד הם עלו על טיסה. "זה מה שאני צריך לעשות כדי להביא אתכם לברזיל?", שאלתי מיד. את כל אחד מהם ניסיתי לשכנע להצטרף אלי לטיול ההוא, ולא הצלחתי. והנה הם כאן, כולם יחד איתי, באחד המקומות הכי יפים בעולם.

5. ההמשך

האיש עם הזקן הלבן תפס פיקוד על הסיטואציה והודיע שאני הולך למרפאה. נכנסתי למכונית והוא התיישב לידי, ורק אז נזכרתי לשאול מי הוא בעצם. הוא הציג את עצמו בתור חיליק מגנוס מצוות החילוץ ששלחה חברת הביטוח, ומיד התחיל לתחקר אותי על מה קרה ואיך הופעתי פתאום בחזרה בכפר. הוא סיפר גם איך

 נראו הדברים מהצד המחפש: כן, זה הוא שהיה בתוך המסוק שריחף מעלי יום קודם לכן; לא, הם לא ראו אותי; כמה שעות לפני שהגחתי מהג'ונגל אל שביל העפר הם גם היו עליו; ולמעשה כשמכבי האש הודיעו להם שהגעתי, הגשם סגר להם עוד יום של חיפושים.

סאני השתלטה על משרד הקבלה בהוסטל שלנו, הוא סיפר. הפכה אותו לחמ"ל והפעילה - יחד עם מירי, ועם קובי שגם יצא לחיפושים - את כל מי שהיה מוכן לעזור. המשטרה המקומית, כבאים, יחידת צבא ברזילאי, יחידת כלבנים, סירות, הליקופטרים, מטיילים מהארץ ומחו"ל, כלי תקשורת, משרד החוץ, כולם. הודות לה התחילו החיפושים אחרי כבר בלילה הראשון: כששכבתי על שולחן הסלע ההוא, צוות חמוש בפנסים ובמשרוקיות יצא אל המסלול שבו צעדתי כדי לוודא שלא נשארתי על השביל או החלקתי מאיזה מצוק. אז למרות שבסופו של דבר הצלחתי למצוא את הדרך החוצה בכוחות עצמי, הסיכויים שלי להיחלץ היו עצומים רק בזכותה.

מאוחר יותר, כששכבתי במרפאה נקי ומטופל, סאני הגיעה. היא היתה נסערת וניסיתי להרגיע אותה. אמרתי שבדיוק כמו שהבטחתי לה חזרתי בחמש אחר הצהריים, רק באיחור של כמה ימים. זה לא הצחיק אותה.

נשארתי על האי במשך שבוע נוסף של מנוחה, התאוששות ובדיקות בבית החולים. כשכל זה היה סוף סוף מאחורי, קיבלתי החלטה: אני ממשיך בטיול.