שעת החריגים: המלצות צפייה לפסטיבל אייקון

התפצלותו של פסטיבל אייקון לשני פסטיבלים מתחרים - "פסטיבל אייקון" (בית אשכולות פיס ת"א 26.9-28.9), ו"אייקון TLV" (סינמטק ת"א, 25.9-30.9) - לוותה באקורדים צורמים. חובבי הרצאות וסדנאות בנושאי מדע בדיוני, פנטזיה, אימה וגיימינג, יפיקו את המיטב אם ידלגו בין שני הפסטיבלים המתקיימים, פשוטו כמשמעו, גב אל גב. אבל אלו הרוצים לצפות ביבול של סרטי מדע בדיוני-פנטזיה-אימה, ייאלצו להתמקד בתוכנית של אייקון TLV.

כהרגלה מכילה התוכנית גם סרטים שיזכו להפצה נרחבת בבתי הקולנוע (מעניין במיוחד הוא "אף אחד לא מושלם", במקור "Mr. Nobody" של ז'אקו ואן דורמל, שמוקרן כסרט הנעילה של הפסטיבל), אבל מוטב להתמקד בסרטים שיוצגו באופן בלעדי בפסטיבל.

כדאי לראות

אייקון TLV מציע שני סרטים של הקומיקאי היפני היטושי מאצוּמוֹטו, שהפך גם לבמאי המשחק בתפקיד הראשי בסרטיו. מוזרותו הסוריאליסטית של ההומור היפני ניכרת בפיצ'ר הראשון שלו מ-2007, "דאי-ניפונג'ין" ("Big Man Japan"), מוקומנטרי שהוא גם פרודיה על הקונבנציות של ז'אנר סרטי מפלצות הענק היפני וסרטי גיבורי העל.

"Big Man Japan". בידור מופרע

הגיבור, אדם כושל מכל בחינה בחייו האישיים, הוא גם המגן של העיר מפני מפלצות ענק המאיימות להחריבה. הסרט מבדר, גם אם הסיטואציה הבסיסית מגיעה למיצוי במהלך הסרט.

הפיצ'ר השני של מאצוּמוֹטו מ-2009, "סמל" ("Symbol"), הוא קפיצת מדרגה למחוזות מוטרפים וייחודיים עוד יותר. שליש ממנו נראה כמו סרט מתאבקים מכסיקני אותנטי לחלוטין, ושני שליש ממנו מתפתחים מסיטואציה שבה גבר יפני לכוד בתוך חדר לבן, בוהק ומסתורי, שבו הוא זוכה לקבל גמול לא צפוי בכל פעם שהוא לוחץ על בולבולונים של פסלי מלאכים המשוקעים בקיר. גם בפסטיבל שכולו מתבסס על קולנוע שעוסק בסיטואציות חריגות, "סמל" נמצא בליגה משל עצמו. למי שיכול להתחבר לסוג הומור זה, זוהי צפיית חובה.

צ'אן-ווק פארק, הבמאי המוכר בעיקר מסרטו "שבעה צעדים" ("Oldboy"), הוא אחד היוצרים המעניינים הפועלים בז'אנרים הנתפסים כנמוכים של סרטי נקמה ואימה. חרף דעה קדומה זו הצליח "צמא" (Thirst), סרט הערפדים שלו מ-2009 שיוקרן בפסטיבל, לזכות בפרס חבר השופטים (הפרס השלישי בחשיבותו) בפסטיבל קאן.

"צמא". תגובה הולמת ל"דמדומים"

חייו של כומר קתולי שמתנדב לניסוי רפואי ניצלים בזכות עירוי של דם ערפדים. נקודת מוצא זו מאפשרת להעצים את שאלות המוסר והאמונה, הייסורים הכרוכים בתאוות הבשר ושאלת עצם האנושיות של אלו שהפכו לערפדים. הכישרון של פארק ושותפיו לסרט (בעיקר עבודת הצלם ג'יאונג-הון ג'יאונג) ניכר במספר סצנות עוכרות שלווה, המהוות נוגדן מוצלח לז'אנר הערפדים לבנות ה-12 של "דמדומים".

"קריאתו של קת'ולהו" ("The Call of Cthulhu") מ-2005 הוא דוגמה מרתקת לניסיון לתרגם את המבנה הרב שכבתי של עדות בתוך עדות, ולגלם את אווירת האימה והמסתורין בספריו של ה.פ. לאבקרפט. בתקציב נמוך ודמיון עשיר, עובד הסיפור הקצר מ-1926 לסרט קצר (47 דקות) המעוצב כסרט אימה אילם בשחור-לבן.

"קריאתו של קת'ולהו". העיבוד המוצלח ביותר ללאבקרפט

המורכבות הנרטיבית והבימוי חושפים, בה בעת, מאפיינים של קולנוע עכשווי. זהו, קרוב לוודאי, העיבוד הקולנועי המוצלח ביותר שנעשה עד כה לעבודתו של לאבקרפט (כן, כולל "Re-Animator" של סטיוארט גורדון), וסביר שיישאר במעמד זה עד שנזכה לראות את "At the Mountains of Madness" של גיירמו דל טורו.

ואם כבר דל טורו, תחת חסותו כמפיק ביים ונצ'נזו נטלי ("קיוב"), אחד הבמאים העולים בז'אנר של אימה-מדע בדיוני, את "ספלייס" ("Splice") מ-2009, נגזרת של פרנקנשטיין שבה זוג מדענים צעירים (אדריאן ברודי ושרה פולי) יוצרים צאצא היברידי של גנים אנושיים וגנים של ייצור אותו פיתחו במעבדה.

"ספלייס". קרוננברג זה לא

מוטיב האחריות האנושית על היצור הנברא פועל בקונטקסט של זוגיות, מיניות ואפילו גילוי עריות. הסרט אולי מתפשר בנקודות שבהן במאי כמו דיוויד קרוננברג היה מצליח לצלק לנצח את הצופים, אבל התוצאה עדיין מטרידה.

אפשר לנסות

התוכנית כוללת מספר סרטים שמפגינים ניסיונות, לעיתים נועזים, ליצור קולנוע ייחודי. לא תמיד ניסיונות אלו מוצלחים, אבל לאלו המוצאים עניין בתקציר, הם בכל זאת שווים בדיקה.

"1" (2009), סרט מדע בדיוני הונגרי המתבסס על טקסט של סטניסלב לם שבו מוצגת ביקורת לספר דמיוני המונה ומקטלג בפרוטרוט את מכלול ההתרחשויות בכל העולם האנושי במשך דקה אחת. הופעתו המסתורית של הספר בסרט (המגלם בתכניו ידע המצוי מעבר לגבולות ההשגה האנושית) הופכת לנקודת לעימות בין פרספקטיבות שונות (ממשל, דת וכו') לגבי משמעות התעלומה והשלכותיה. ניסיון ליצור מדע בדיוני פילוסופי, מהורהר ומעורפל יתר על המידה, והדבר פועל לרעת הסרט.

"מטרופיה". עיצוב מרהיב וקודר

"מטרופיה" ("Metropia") סרט אנימציה עתידני-דיסטופי מ-2009 המתרחש באירופה המתפוררת של עוד 15 שנים קדימה. הבמאי המצרי-שבדי טארק סאלח

נשען קצת יותר מדי על מוטיבים מוכרים של ספרות וקולנוע דיסטופיים, אך מגלה כישרון לא מבוטל בעיצוב החזותי הקודר והאפור, ובעיוות החצי-מצולם של הדמויות האנושיות.

"דפנדור" ("Defendor"), סאטירה עגמומית מ-2009 על סרטי גיבורי העל בכיכובו של וודי הרלסון. בשונה מ"קיק-אס", התנועה לעבר אלמנטים הרואיים וסוחפים מוגבלת ביותר. הגיבור נותר במהותו אדם בעל מנת משכל ותפיסת מציאות גבוליים ביותר, וכלי הקרב הפרימיטיביים שבהם הוא משתמש (גולות, מיץ לימון) מבדחים בהתחלה אך מעלים שאלות על הצורך באשפוז בכפיה ככול שהסרט מתפתח.