שתף קטע נבחר

 

"אם אני לא שייך לפה, נולדתי בטעות"

החיים בישראל לא תמיד מאירים פנים לוולדימיר פרידמן, אולם הוא בטוח עדיין שהגיע למדינה הנכונה עבורו. בסרטו החדש "לנין באוקטובר" שיוקרן בפסטיבל חיפה הוא מגלם דמות שמעלה ספק בנוגע לכך. "הפכתי את המקום הזה לשלי", הוא אומר

בעולם מתוקן, לשחקן כמו ולדימיר פרידמן, מחזאים ותסריטאים היו כותבים תפקידים במיוחד, שחקנים היו נרגשים מהמחשבה לעמוד לצדו על במה או על סט צילומים, וקהל היה רוכש כרטיסים להפקות תיאטרוניות או קולנועיות בהשתתפותו פשוט כיוון שהוא לוקח בהן חלק. כבר שנים שהנוכחות, הכריזמה והעולמות השלמים שהוא יוצק בכישרון רב לכל דמות - מרכזית כשולית - שהא מגלף מתוכו, שורפים את המסך.

 

"האלופה" ו"טייק אווי" פילסו את דרכו בטלוויזיה שם הופיע לאחרונה גם ב"טרויקה", מיני סדרה מוצלחת במיוחד ברוסית ובעברית שביים ליאוניד פרודובסקי. גם על המסך הגדול רשם לא מעט כיבושי טריטוריה עם תפקידים בסרטים "כנפיים שבורות", "בית"ר פרובנס", "קרקס פלשתינה", "היה או לא היה" ולאחרונה ממש, "קירות" ו"חמש שעות מפריז", שהפכו אותו לפנים מוכרות שנצרבו בזיכרון.  


פרידמן ב"האלופה". ההצלחה בדרך (צילום: גיא כושי)

 

בתכניית פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שנפתח השבוע, מתחבא לו סרט טלוויזיה חדש בהשתתפותו. "לנין באוקטובר", קומדיה מטורפת שבאופן מפתיע טרם נרכשה לשידור, יכולה היתה בקלות להפוך לפנינה קולנועית מרחיבת ריאות באורך מלא, אם מישהו רק היה מרים את הכפפה.  

 

במרכז העלילה, יזם צעיר (אלכסנדר סנדרוביץ') שחולם לפתוח מסעדה בעיר פריפריאלית. ירושה מדוד עשיר, קומוניסט נלהב, מציל את החלום בתנאי שהמסעדה בכך שבמרכז המסעדה יוצב פסל של ולדימיר לנין. עכשיו, כל שנותר זה רק לשכנע את התימהוני השכונתי, שהמסעדה היא רק סיפור כיסוי לפעילות הסברתית מחתרתית, כדי שזה יתרום את הפסל הנכסף שברשותו. פרידמן, מגלם הפעם גבר מזדקן שמהדס על גבול השפיות. ומצליח בכישרון רב להימנע מהפיכת דמותו הקיצונית לקריקטורה.

 

רומן רוסי

זו ההפקה המשותפת השלישית שלו עם התסריטאי, הבמאי והעורך, יבגני רומן ולמרות שמדובר בבמאי בתחילת דרכו, פרידמן - שכבר כמעט 30 שנה במקצוע - מודה שהוא מוכן ללכת אחריו עד הירח ובחזרה.

"מבחינתי זו אהבה", הוא אומר, "מצדו, אני לא מתחייב, מדובר בבנאדם די סגור. בואי נאמר שהייתי הולך לעבוד איתו בלי לשאול אפילו כמה הוא משלם.

אני פשוט מעריץ אותו ובעיקר את העובדה שהוא מתעקש להמשיך ולעבוד בארץ".  

 

אל הסרט החדש של רומן, התגלגל פרידמן במקרה. הבמאי רצה שחקן מבוגר יותר. אחרי חודשים הגיע הטלפון. "הוא שאל אם אסכים בכל זאת לעשות את זה ואמר: 'זה ידרוש איפור. אתה כבר לא תהיה כזה יפה'", צוחק פרידמן. בלי לקרוא את התסריט ולמרות החששות, הוא הסכים. בהפקה דלת תקציב שכללה שמונה ימי צילום בלבד, אין זמן לבזבז. במקום פאה, פרידמן נדרש לגדל שערות פרא. את המשקפיים העבות, הוא הביא מהבוידעם הפרטי שלו.

 

אז מי המשוגע הזה שאתה משחק בסרט?

 

"דמות טיפה סוריאליסטית, גבר מבוגר שחי לבד והכל מרגיז אותו. כולם מסביבו אשמים במצב שלו חוץ ממנו. זה תמיד הם, האחרים ואת האידיאה הזו אני מכיר היטב עוד מימיי בית הספר. מהבוקר עד הלילה למדנו איך גנבו לנו הכל ושצריך לחלק הכל שווה בשווה בין כולם. אני מכיר אנשים שהאמינו בזה כל חייהם. הדמות הזו, היא הקצנה של התפישה הזו.  


פרידמן בדמות התמהוני הפאתטי (צילום: סיגל שגב)

 

"לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל אני מניח שזה מצחיק למרות שהדמות הזו לוקחת את עצמה מאד ברצינות. זה מה שפתטי. זה סיפור על אדם ששנים היה תקוע באיזה חור, ועכשיו פתאום יש לו הזדמנות לחזור לימים הגדולים של פעם. כמו שאומרות מילות האינטרנציונל: 'מי שהיה כלום, יהיה הכל'. זו אחת האידיאות הגדולות ביותר ברוסיה. לנין, מכר אותה לחצי כדור הארץ כמו לחמניות".

 

היה מוזר לחזור לתורות הגדולות האלה שספגת כילד ודחית כמבוגר?

 

"ברוסיה האידיאולוגיה הזו עלתה ביותר מדי גופות. שם אמרו: 'מי שלא איתנו, אויב'. לדעתי כמה נעלה שלא תהיה המטרה, זו אינה הדרך. מזרח אירופה התפרקה, המדינה שבה נולדתי נקראת היום 'לשעבר'. האידיאולוגיה הזו לא עובדת. היה מצחיק להיתקל על הסט בכל הספרים של התורות המרקסיסטיות שהיו שם כרקוויזיטים. בשבילי זה חלק מהילדות. למדנו אותן בעל פה והאמנו. היום זה לא רלבנטי, לכן הדמות שאני משחק נראית כאילו ברחה ממוזיאון היסטורי, גם אם אפשר למצוא בשולי דבריה היגיון וצדק".

 

בעיקר בעולם שהתפרק מאמיתות גדולות

 

"יש דת. יש ציונות. אני לא חושב שהציונות נעלמה. זו הסיבה שאני פה, גם אם זה נשמע בנאלי. מאד חשובה לי השייכות. אני יודע מה אני עושה פה. יש אנשים שהגיעו הנה כדי לצאת מרוסיה. אני פה, כי אני יהודי. קשה להסביר את זה למי שנולד כאן. אף פעם לא תהיה שייך במאה אחוז לשם. אם אתה יכול לחיות בשלום עם זה, בסדר. אני לא יכולתי.

 

"ברור שאם אתה מוזיקאי במקצוע שלך ופה אתה מנקה רחובות, קשה לך לומר: 'לפחות אני מנקה את הרחובות של המדינה שלי'. אז אני מבין את אלה שנוסעים למקומות אחרים, אבל יש לזה מחיר שאני לא יכול לשלם. בשבילי, פה זה הבית ואני שמח שיש לי דרכון ישראלי, זה נותן לי להרגיש שאני לא לבד".

 

מצא בית

כשפרידמן מדבר על ישראל, נוצצות לו העיניים. האהבה שלו מעשית ויש לה מחיר. לא רק כיוון שהיא הפכה אותו למהגר, אלא בעיקר כי ביומיום, כשהוא אינו מצטלם לקולנוע או לטלוויזיה, הוא חורש את הארץ עם מונודרמה שמבוססת על סיפורו האישי. "שם נולדתי", שהציגה עד היום מספר שיא של 1827 הרצות, היא מונולוג על תקופת "בין העולמות" של עולה חדש.


פרידמן. לומד את הארץ מלמטה (צילום: דמיטרי וילקין)

 

"אחרי כל כך הרבה שנים שאני מסתובב עם ההצגה הזו בכל הארץ, עדיין מזמינים אותי וזו המחמאה הכי גדולה שיש", הוא אומר ומדגיש, "זו עבודה מאד קשה ויש את הנסיעות לבד בלילה שמייאשות. לפעמים יוצא שאתה יותר נהג משחקן וברגעים האלה אני שואל את עצמי למה אני לא שחקן מן המניין באיזה תיאטרון שמכניס לי משכורת קבועה? אני חייב שהבחירה תהיה בידיי. הייתי מאד רוצה לשחק על במת התיאטרון בארץ, אבל לא בכל מחיר".

 

מצאת את מקומך?

 

"אם אני לא שייך לפה, אני לא שייך לשום מקום וזה אומר שנולדתי בטעות. אני מתייחס לשאלות על שייכות באירוניה עצמית וזה מציל אותי. ברוסיה היו אומרים לי: 'למרות שאתה יהודי, אתה בסדר'. פה אומרים: 'למרות שאתה רוסי, אתה אחלה בנאדם'. ההבדל ששם זה פשוט לא הצחיק. כשאני שואל את עצמי לאיפה אני שייך, ברור לי שאין שום מקום אחר בעולם מלבד ישראל. יש פה יותר מדי דברים שאני אוהב כמו יחסים בין בני אדם.

 

"אנשים יכולים להיטרף מזה שמישהו מכניס את הראש לאוטו שלהם ושואל: 'איזה דגם זה?'. אני אוהב את זה. כשהופעתי באולם התיאטרון הלאומי של אוסטרליה הרגשתי אורח לרגע ובמובן הזה,

להופיע באיזה אולם באופקים שבו אין אפילו חדר הלבשה בעברית, זו ההצלחה האמיתית שממלאה ומעשירה אותי. כל מה שיש לי פה, בניתי בעצמי. אולי בגלל שאין מאחורי תיאטרון ושמההתחלה עשיתי הכל לבד, הפכתי את המקום הזה לשלי.

 

"אני 19 שנה בארץ והחלפתי חמש מכוניות. כל אחת מהן עשתה 250 אלף קילומטרים ובכל פעם שמכרתי אוטו שואלים אם זה רכב חברה. לך תסביר שאני שחקן ושזה אמנות או נמות. זה מה שמחבר אותי בעומק למקום הזה: אני יוצא מהבמה ומרגיש את הקהל בבית כנסת, באוהל בכפר דרוזי, בכלא 4, בכלא 6, בכלא רמלה או בחברה של עורכי דין מובחרים. בשבילי, זה תיאטרון החיים שלי ומשם החיבור למקום. אני לא סגור במגדל השן של האמנות שלי".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרידמן. תמהוני זקן
צילום: סיגל שגב
לאתר ההטבות
מומלצים