דייטינג בהילוך מהיר: חמישה בחורים בשבוע
מה כבר יכול להיות? ממילא רוב הזמן הקשרים האלה מסתיימים עוד לפני שהתחילו, למה לחכות עד שקשר מסתיים בשביל להתחיל עוד אחד. הכל היה טוב ויפה, עד שתפסו אותה על חם
אסור היה לה להקל ראש במשימה, החלקה מילולית קטנה אחת, והאגו הגברי מתרסק לרסיסים. החלקה קטנה אחת, והיא נכנסת לרשימה השחורה של עולם השדכנות. אבוי אם משהו ידע על התכסיס שלה.
זה היה תכסיס מצוין להתקדם בעולם הדייטים. הרי הצעות תמיד באות בצרורות. חודשיים היא יושבת משועממת ונטולת פרטנר לדייט, ואז פתאום היא מקבלת חמישה טלפונים שונים - אחד משכנה, שתיים מחברות, אחד מההורים, ואחד מהבחור האחרון שהיא יצאה איתו. כולם רוצים להכיר לה מישהו מיוחד.
אז היא החליטה ללכת על כל הקופה. מה כבר יכול להיות? ממילא רוב הזמן הקשרים האלה מסתיימים עוד לפני שהתחילו, למה לחכות עד שקשר מסתיים בשביל להתחיל עוד אחד.
הכל היה טוב ויפה, עד היום שיואב תפס אותה על חם.
באותו השבוע היא יצאה עם אבי, יורם, יואב, יואל ואיציק. אבי עורך דין מבריק, שגם השיער השחור שלו תמיד מבריק, הריח כמו אמבטיה מרעננת ונראה כמו שחקן קולנוע. יורם קצת שלומפר, אבל מצחיק להחריד, עם מבט כחול עיניים שמרגיש כמו חיבוק, עד שאת שוכחת שהוא זר לך. יואב מתוחכם, משכיל, ידען ושחצן, רזה ושברירי, אך מבטו מפלח. יואל מנתח בהתמחות, טייס קרבי, שיום אחד יהיה בטח ראש הממשלה, אבל להעביר איתו שיחה של חמש דקות היה יותר קשה מקריעת ים סוף. ולבסוף, איציק: ים, שמיים ועיניים, חולה גלישה ואופנועי ים.
"וואו, בחורה עדינה כמוך שאוהבת מרוצי סוסים"
היא לא זכרה את זה בעל פה, הכל היה רשום. היה לה גם נאום קבוע בתחילת המפגש, כשהם ביקשו בחיוך "ספרי לי קצת על עצמך". היא ענתה בהתלהבות, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא אומרת את מה שהיא הולכת להגיד: "אני נירה. עובדת סוציאלית. למדתי באוניברסיטת תל-אביב, ועכשיו אני עובדת בקיבוץ עם הילדים והמשפחות. אני ממש מרוצה מהעבודה ואוהבת את מה שלמדתי. חוץ מזה", היא עושה הפסקה, מסדרת את שיערה החום החלק מאחורי אוזניה, מבליחה מבט לצד הגברי של השולחן וממשיכה: "חוץ מזה, אני נורא אוהבת סוסים - אני רואה תחרויות בטלוויזיה ונוסעת לתחרויות בחו"ל".
"וואו", הם תמיד אומרים בתגובה, "בחורה עדינה כמוך שאוהבת מרוצי סוסים, את גם רוכבת?"
והיא תמיד עונה בחיוך: "כן, אני גם רוכבת, אבל זה לא עיקר התחביב שלי. את הרכיבה שלי אני עושה כדי להירגע ולהתחבר לעצמי". ואז היא בדרך כלל שאלה על העבודה שלו, וקצת על המשפחה.
יואב, בחיוך ממזרי, התקיל אותה יום אחד בשאלה מחודדת: "את יודעת על עולם הסוסים גם מהצד ההומאני שלו?"
"מה זאת אומרת הצד ההומאני?" שאלה, מרגישה לפתע שמושכות השליטה על סדרת בית החרושת הדייטיסטי שהקימה מחליקות מידיה המיומנות.
"זאת אומרת, האם את יודעת משהו על החיים של הסוסים, על ההתנהגות שלהם בקבוצה, על משך ההריון של הנקבות, כאלה דברים".
היא לא ידעה. למעשה, זה בכלל לא עניין אותה. היא בסך הכל ראתה תחרות סוסים אחת בחו"ל, וגם לשם הגיעה לגמרי במקרה, כשהיא וחברתה לטיול העצמאי הראשון שלהן בארה"ב טעו בפנייה. אבל היא גילתה שהנושא הזה מפתח שיחה שנראית ספונטנית, וגם מציגה אותה באור לא רע. לכן בחרה את זה ככותרת ראשית לשיחת המפגשים האינסופיים שלה. היום היא הצטערה על זה.
היא לא הצליחה להימנע מלחשוב על יורם
"האמת שבדיוק היתה לנו הרצאה על זה היום בקורס התנהגות בעלי חיים", המשיך יואב, וכשלא ענתה דן אותה להמשך דייט שהפך להרצאה על חייהם של הסוסים. היא אמרה לעצמה שכדאי לה להקשיב, אולי זה יעזור לה בפגישת חירום אחרת שתיקלע למבוי אינטלקטואלי בלתי צפוי שכזה. אבל היא לא הצליחה להימנע מלחשוב על יורם. אתמול הוא סיפר לה בדיחה כל כך מצחיקה על סוסים, שהיא חשבה שעוד רגע צחוקה יתגבר לצרחות מצוקה כי היא לא הצליחה כמעט לנשום. יואב הזה פשוט מיותר, ציינה לעצמה. "אני אחנוק את דנה כשאגיע הביתה. מה היא חשבה לעצמה כשהציעה לי אותו?"
אבי לקח אותה לסרט, ובקטע הרומנטי החזיק לה יד. זה היה תזמון מושלם, אבל היא היתה בכל זאת קפואה כאפונה ננסית. היא לא הצליחה כל הערב להשתחרר ולהיות עצמה. השליטה במפגש אבדה לה. הוא ניהל הכל וידע בדיוק מה הוא עושה, וזה גרם לה חוסר ביטחון מוחלט. ערב שלם זה הרבה זמן, מספיק בשביל להחליט שהוא לא הגבר שלה. היא לעולם לא תרגיש היא עצמה בחברתו.
יואל אמנם ניסה להיות שנון, אבל הרפואה, או הגופות שעליהן התאמן בניתוחים, כנראה גרמו לו הזדקנות בטרם עת. הוא נאנח בקול מידי כמה שניות וסיכם כל משפט שלו ב"מה לעשות- ככה זה בחיים". כמו זקן חולה פרקינסון בגוף של מייקל לואיס. היא רק כאבה את הבזבוז האיום וההפסד לעולם הנשי, שגבר שכזה מתגלה כקשישה ממורמרת על ספסל בתחנת האוטובוס בדרך לשוק הכרמל.
דברי על אופנועי ים - והוא שלך לעולמים
עם איציק לא היה צריך להתאמץ מדי. הניסוי המדעי הראשון שלה איתו הבהיר לה את הנוסחה: דברי על אופנועי ים - והוא שלך לעולמים, הפגיני שעמום מגלישה - איבדת אותו לנצח. הוא קנה לה שתייה וארוחת ערב שלמה בלהט סיפורי הגבורה שלו, לא נגע בצלחת שלו, ונופף בידיו וברגליו לכל עבר לאות המחשה של טכניקות יציבה על הגלשן הכתום שלו עם האריה המצויר עליו.
אותו היא תנפנף כבר מחר. מה שחשוב זה היום - היום היא נפגשת שוב עם יורם. יורם הוא מצחיק וספונטני, ונדמה ששום דבר שתעשה לא יהמם אותו. יורם מצחיק וחמוד. הוא איתך לאן שתלכי, והוא מקשיב למה שתגידי. כאילו דבר אחר בעולם לא מעניין, רק מה שאת מספרת באותו רגע.
ושוב, באותה מסעדה קבועה, ליד אותו שולחן קבוע, באותה עיר בה עבדה. "המקום של מני", שם עבד קבוע שלומי. שלומי כבר הכיר את סדרת המפגשים השבועית שלה וידע מה להגיש לה כשנכנסה לבדה למסעדה לפני הפגישה לכמה דקות של רענון מול היומן שלה.
זו אמנם היתה כבר הפגישה השנייה עם יורם, וזה אומר שכבר לא חייבים להישאר באותה מסעדה, אלא אפשר להציע את הספסל הקבוע שלה בטיילת בהרצליה, אבל משום מה היא החליטה להישאר עוד קצת במקום הבטוח שלה, השולחן שלה אצל מני.
יורם הגיע בהילוך מרושל אך חינני, לבוש חולצה כחולה מכופרת פתוחת כפתורים ומתחתיה חולצת טריקו לבנה.עיניו הכחולות נצנצו במשובה, ומיד כשהתיישב קרב אליה, כאילו ללחוש לה סוד, ושאל: "איזה סרטים את אוהבת?"
היא לא הצליחה לפענח את המניע הסודי שלו לשאלה הזו. בעודה בוהה בו למספר שניות כיסה צל את כוס הבירה שלה, שעמדה על השולחן. היא הרימה עיניים וראתה את יואב.
יואב. מה הוא עושה כאן?
"צר לי להפריע לך במפגש השני שלך עם תכול העיניים הזה", אמרר יואב. יורם בהה בו באי הבנה מנומסת, ונירה הצטמררה. משהו נורא קורה כאן, והיא עדיין לא מצליחה להבין איך.
"צר לי, אבל אני עובד כאן בחנות המחשבים שממול, כל יום אחר הצהריים. גיליתי עניין מיוחד בנוף שמחוץ לחנותי כשראיתי אותך, יום אחרי הפגישה איתי, יושבת לקפה ודייט נוסף, עם שחור שיער אחר. לתדהמתי, ערב למחרת זה היה איזה פריק, ואחרי זה - דוגמן קפוא. בסוף השבוע זה היה הוא, והיום זה שוב הוא", הוא הצביע על יורם.
נירה לא הרימה את עיניה.
"עכשיו אני יודע מאיפה אתה מוכר לי", אמר יורם, והמשפט הזה לא ניבא טוב. "אני עובד בחנות אופניים שלידכם, וכשראיתי אותך יושב פה עם מישהי שבוע שעבר, תהיתי מאיפה אני מכיר את הפרצוף שלך. היא היתה עם הגב אלי, לבשה אדום מפוספס".
שניהם בהו לרגע נוסף בנירה. היא לבשה את החולצה האדומה עם הפסים, החולצה הקבועה שלה.
- רחלי לנגפורד
היא מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן"
