אנשים עקביים מפחידים אותי

"לא רוצה להיות חברה של אנשים שלא מתרככים ממפגש עם נפש אהובה ונולדים ומתים בלי תנועה; עם קהלת העצוב, הישר ומלא הסתירות הייתי רוצה להיפגש". רוחמה וייס משיקה את שנת החמלה בבית המדרש לטוקבקים עם מחשבות על קהלת

רוחמה וייספורסם: 24.09.10 , 07:59

אני מכריזה בזאת על פתיחת שנת החמלה

הרבה פעמים שואלים אותי, משמאל ומימין, למה אני לומדת תורה. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה אני מחפשת בתורה. התשובה הראשונה, הפשוטה והאמיתית ביותר היא שאני נהנית מזה, לימוד התורה ממלא, מאתגר את השכל והרגש ומתגמל את המתאמצים. מחשבות שניות לוקחות אותי לחיפוש הסבר נוסף. בזמן האחרון הולכת ומתחזקת בי ההכרה שתכליתה של כל תורה לחנך לחמלה. כל תורה שמצליחה לעשות זאת היא, במובן הפשוט והמילולי, תורת חיים וכל תורה שלא עמלה על החינוך לחמלה, מביאה לעולם מוות.

אני רוצה שהתורה שלי, התורה שגדלתי עליה, התורה שנוצרה וטופחה בתרבות שלי, תטפח את החמלה. אני יודעת שפעמים רבות משתמשים בתורה שלי על מנת להעמיק מחיצות בין בני אדם ועל מנת לייצר בדלנות. אני בוחרת להקדיש את השנה הזו בבית המדרש של הטוקבקים ללימוד וחיפוש החמלה במקורות. בפרשות בהם נמצא חמלה נתעכב, נעיין ונבקש ללמוד, ללמד ולעשות, ובמקומות בהם לא תמצא חמלה – נלמד ונלמד את עצמנו כיצד להבין את העדרה של החמלה ולמצער, נדרש ללמוד מההעדר.

מהי חמלה? כיצד תרים אחריה? כיצד יודעים שמצאנו? חברים יקרים בבית המדרש – בעניין זה אבקש את עזרתכם. אשמח אם תנסו לענות על שאלות אלה ואני, בטור של שמחת תורה, אציע קריטריונים (חלקיים וזמניים כתמיד...) לעבודה פרשנית זו.

מגילת קהלת היא מגילת יסוד של החמלה

בסוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. מגילת קהלת מאתגרת את קוראיה; בשפה מיוחדת, בביטוים ומטבעות לשון, ברעיונות התובעים מחשבה, באופייה הלא סיפורי ובעיקר, כך נדמה לי, בכאב הקיומי השורה על כל שורה שלה. מגילת קהלת נכתבה בדם לבו של אדם מבוגר, מנוסה, למוד הצלחות ונצחונות ומיואש מהיכולת למצוא פשר לקיום. היאוש של קהלת עמוק, פשוט ואנושי והוא סוחף את הקוראים. ולמה אני חושבת שקהלת מציע את תורת החמלה? בכמה וכמה מקומות אומר לנו קהלת שאין לשום אדם יתרון על זולתו, כולנו, אפילו החיות באנו מעפר ואל עפר נשוב (ג, יט-כ): "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר".

יש קשר בין עצב לחמלה

החמלה היא ההשלמה עם חוסר השלמות, ואפילו עם חוסר המובנות של הקיום. החמלה היא השלמה עם הידיעה שאין באמת טובים יותר וטובים פחות. החמלה היא השלמה עם החלקיקיות שלנו ועם הידיעה שכולנו מועדים לנפילה, לשגיאה, לחוסר הצלחה. החמלה היא ההשלמה עם המוגבלות שלנו כבני אדם (ה, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא." החמלה מציעה את התמהיל של העצב והשקט הנפשי. זו העסקה – תסכים למוגבלות של הקיום שלך, קבל באהבה את המוגבלות שלך ושל האחרים, ותזכה בשקט שביציאה מהתחרות ומהמלחמה על ההצלחה המוחלטת, על האמת המוחלטת ועל הכיבוש הגדול מכולם.

אין סתירות בספר קהלת

מקובל לטעון שדבריו של קהלת סותרים זה את זה ועל כן שקלו חכמים לגנוז אותו (בבלי שבת דף ל, ב): "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". ומה הסתירות שמצאו חכמים בספר קהלת? "כתיב "טוב כעס משחוק" וכתיב "לשחוק אמרתי מהולל". כתיב "ושבחתי אני את השמחה" וכתיב "ולשמחה מה זה עשה". חז"ל מציעים דרכים יצירתיות לגשר על סתירות אלה אבל אני מבקשת לעצור לפני שלב הפתרונות ולטעון שהסתירות אינן סתירות של ממש. הסתירות המוזכרות בדברי חז"ל והסתירות המוזכרות על ידי קוראים מאוחרים, אינן סתירות. דבריו של קהלת הם עדות כנה לייאוש ולבלבול האנושי.

קהלת לא סותר את עצמו יותר מכל אדם אחר, בר דעת ומצפון. לו היו שותלים מכשיר האזנה במוח של כל אחד מאתנו המכשיר היה מתערער מעוצמת הפניות החדות, הקפיצות ואבדן הדרך. אם צריך לגנוז את קהלת, אז צריך לגנוז את העולמות הפנימיים של כולנו. אנחנו מכירים את החוויה הזו היטב: אתמול אהבתי מישהו והיום אני כבר לא מבינה על שום מה, אתמול האמנתי בדרך אחת והיום אני דבקה בדרך שונה לחלוטין, אתמול נשבעתי לעשות דיאטה

והיום אני אוכלת עוגת קצפת, אתמול חשבתי שהעולם רע, מר ומאמלל והיום הוא שב להיות נעים ומחייך. קהלת מכיל סתירות? בוודאי, אבל הן לא שונות במאום מהעולם הפנימי שלי ושלך.

במקומות אחרים (קהלת רבה כח ועוד) נאמר: "בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות" הטענה הזו מתיישבת עם טענת הסתירות באופן מעניין. סתירות אידאולוגיות מבהילות אותנו ומפריעות לממסד לנווט את דרכו בשקט. הסתירות של קהלת מלמדות שאי אפשר למצוא אמת ברורה, ואולי אפילו אין כזו. שנדונו לחפש ולטעות כל הימים. קהלת הוא ספר כן ועצוב. קהלת מבין שכולנו נוטים לעיתים למינות. קהלת תובע מאיתנו להיות סלחניים כלפי הטעויות שלנו ועל כן, כלפי אלה של הזולת (ז, כא- כב): "גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ: כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם את אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים".

האנשים העקביים מפחידים

אם יש בעולם אדם שמכשיר ההאזנה שיושתל במוח שלו לא יאבד כיוון, אני לא רוצה להיות חברה שלו. אנשים עקביים מדי הם עבורי אנשים מבהילים. הם לא מתרגשים מדמעות ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם. הם לא משתנים מחוויות קשות והם לא מתרככים ממפגש עם נפש אהובה. הם נולדים חיים ומתים בלי תנועה, לא הייתי רוצה להיות לידם ברגעי שמחה ובוודאי שלו בעתות צרה. עם קהלת העצוב, החכם, הישר ומלא הסתירות, הייתי רוצה להפגש לשיחות נפש ארוכות. אבל כדבריו החכמים (ז, כד): "רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ".