התרוממות רוח בין מלחמות הבוץ

להציל את נפשנו

הסיפור הטוב של השבוע הוא רק ניסיון לתקן סיפור עגום של שנים. בעיניים חכמות ועצובות ראו הפקולטות למדעי-הרוח את מצבן הולך ומידרדר, הולך ומתכרסם, את הירידה החדה במספר תלמידיהן ואת הצמצום בהיקף תקציביהן. ומה שהכי עגום: זה הזיז רק להן.

תוכנית הצלה של המועצה להשכלה גבוהה אמורה להזרים בשנים הקרובות 47 מיליון שקל כדי להגדיל מלגות ומענקים, להחזיר חוקרים מחו"ל וגם - וזה כבר לא עניין של כסף - לחייב סטודנטים בפקולטות אחרות ללמוד קורסים במדעי-הרוח.

לכאורה, את מי מעניינות היום היסטוריה וארכיאולוגיה, ספרות ופילוסופיה, שפות ובלשנות. למעשה, ישראל מתייבשת. היא מגדלת דורות חדשים, המסתובבים ריקים מבפנים אך מלאים בעצמם, כשערש התרבות נשמט תחת רגליהם. על הדרך, השכלה כללית חיונית הופכת כאן מיותרת, כזו שמגניב לזלזל בה ולבוז לחנאנות שאוחזות בה.

תוכנית המועצה להשכלה גבוהה לא רוצה להציל רק את הפקולטות למדעי הרוח. היא רוצה להציל את נפשנו. אם תיכשל, נהיה רובנו, כולל "אקדמאים", לא יותר מנוסעים בורים וממוצעים ב"מונית הכסף".

חורים בהגנה

האזרח הקטן, הבאמת קטן, שחי בתחושה תמידית שהוא עלול להימעך בכל רגע על ידי המערכת, קיבל השבוע אישור רשמי לחרדותיו. והפעם: במקרה שייעצר על ידי משטרת ישראל.

הדו"ח השנתי של הסנגוריה הציבורית חשף תמונה מדירת שינה שבה מופרות זכויותיהם של חשודים ועצורים בארצנו הדמוקרטית. בראש המופרות, הזכות הבסיסית להיוועצות בעורך-דין.

למרות הנאמר בחוק, ולמרות הוראה מפורשת של בית-המשפט העליון, מתברר שהמשטרה לא טורחת לעדכן את כל העצורים לפני חקירתם בזכותם לקבלת הגנה משפטית מטעם המדינה. וכך, רבים מהם מגלים זאת רק לאחר שמסרו את הודאתם. בשתי מילים: מאוחר מדי. לא צריך להיות גאון משפטי כדי להבין שהתנהלות כזו עלולה, גם אם לא במזיד, חלילה, להביא להרשעה של חפים מפשע.

הסנגוריה הציבורית מייצגת בדרך כלל את אלה שידם אינה משגת הגנה של עורך-דין פרטי. באופן טבעי, רוב הנזקקים לשירותיה - וגם רוב הניזוקים בסיפור הקפקאי שלפנינו - הם אנשים קשי יום משכבות חברתיות נמוכות, לעתים דלי השכלה וידע, ותמיד חסרי קשרים. עליהם המשטרה גיבורה - ועוד בניגוד לחוק שעל אכיפתו היא ממונה.

לשון - שלטון

גינונים של פרלמנט בריטי לא היו לנו מעולם, אבל גם במושגים הגסים של הפוליטיקה הישראלית, מלחמת בוץ כזאת טרם טעמנו. ראש ממשלה עד לפני רגע מרסס את שר הביטחון (המכהן!) שלו, חוטף בחזרה מהמסייעת, גורר לתגרה שותפים מימין ומשמאל, ונראה שתיכף לא יישאר בסביבה פוליטיקאי נקי אחד. בהנחה שהיו בכלל כאלה.

בפנינים שבקעו מהג'ורה הממלכתית הספקתם בוודאי להתקשט: ברק לא יציב, לא לויאלי, לא אחראי, נעדר כושר החלטה, נוהג בבוטות ובגסות, ולקינוח - ניסה לסכל פעולות ביטחוניות רגישות. לא פחות אלגנטית התגובה, שהגיעה ממנכ"ל העבודה ואבי המקורבים, ויצמן שירי: אולמרט עסקן פוליטי נטול יושרה, יהיר, ברברן, ולסיום - אומרים שירד מהפסים.

שקית אשפה ציבורית (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

מקל ורחמני מדי יהיה לתלות את שקית האשפה הציבורית הזו על קולב הסגנון. חילופי הדברים המבישים הם עניין מהותי, הנוגע לתרבות השלטון ולתרבות הדיון, לקולגיאליות ולכבוד ההדדי. והכי גרוע: אין מצב שהתנהלות כזו לא משפיעה (לרעה, אלא מה) על ניהול ענייני המדינה.

בשוליים, מטריד לחשוב שראש ממשלה לשעבר יורק לבאר שאם לא שתה ממנה, בוודאי מילא אותה - באהוד ברק. וכל זאת, תוך ציפייה לזכות באמוננו. צורה לנו.

אוי לאוזניים

כמו כן, הוענק השבוע פרס על מפעל חיים לזאב רווח. 

"נשים באות אליי ואומרות לי 'תמיד חשבנו שאתה רק מצחיק'"

(די! הן לא שמו לב כמה אתה סקסי?)

"נעלבתי בשביל זאב רווח, שעשה תפקיד אדיר"

(מה, הוא לא יודע להיעלב מספיק טוב בעצמו?)

"בגללו אנחנו במקצוע הזה"

(זו כבר סיבה להעניק למישהו... עונש על מפעל חיים)

• הטוב, הרע והמכוער - שבועות קודמים