מחקר מדעי מאוים
מה הקשר בין הפעילים ששחררו חיות מעבדה ממכון מחקר בפלורידה לשופט שהורה להימנע מנתיחה לאחר המוות? שניהם בטוחים שהכל נכתב וידוע ואין צורך במחקר. אסור שהם ינצחו
"אם לא תשחרר את החתולים שאתה רוצח אנחנו נהרוג אותך. שמעת?! חתיכת רוצח חתולים עלוב, תתבייש לך, להתעלל בחיות אומללות. יא חתיכת מטורף, שיעקרו לך את המוח ויהרסו לך את החיים. תיזהר שלא נתפוס אותך ונהרוס אותך!".
היה זה קול של נערה שללא ספק כעסה על מישהו שפגע בחתולי נפשה. שאלתי את דוברת האגודה הדואגת לזכויות החתולים, אם זו היא הדרך שלהם? התשובה היתה שהם נגד אלימות, אבל הם לא יכולים לגנות או לדבר בגנות עשבים שוטים כאלה או אחרים.
עשבים שוטים או לא, חובבי החיות המקצועיים אינם חובבי אדם. הם מוכנים לפרסם תמונות ממעבדה אחת כדי להפריע לחוקר במעבדה אחרת. הם מאיימים ומפגינים, ובדבקותם במטרה הקדושה אין הם בוחלים באמצעים.
למען השקיפות, אני חייב לציין שכלל איני עוסק במחקר בבעלי חיים הולכי על ארבע, ושמו של קרוב משפחתי שעושה עבודה מבורכת ומדעית מהמעלה הראשונה אכן דומה מאוד לשמי. אבל לפני כעשר שנים עסקתי במחקר כזה, שבו נזכרתי עתה.
במחקר ההוא ביקשתי לברר דרכים לשיפור מצב העובר ברחם האם. לשם כך, בדקנו את עוברי הכבשה ההרה, מיום תחילת ההריון ועד ללידת הטלה. המחקר התבצע באזור המעבדות של המחלקה לחקר הרבייה הצמוד לבית החולים של אוניברסיטת פלורידה - שם נעשו מחקרים רבים בהם השתמשו החוקרים בעכברים, באוגרים ובחיות אחרות.
באחד מימי ראשון בשבוע, שעה שכל העיירה נכחה במשחק בייסבול חשוב, נפרצו דלתות המעבדה וכל בעלי החיים שוחררו. הנזק המדעי והכספי לא היה ניתן אפילו להערכה. הסכנה לשלום בריאות הציבור היתה לא מבוטלת. העכברים אכן נסו לכל קצות הקמפוס, בעוד הכבשים שלי המשיכו לרעות באחו והתקבצו בלילה אל הדיר המקומי.
יש לציין שחובבי החיות לא שחררו חיית מעבדה אחת ששרצה לה בתוך ביצה קטנה סמוך למעבדה. היה זה אליגטור ירוק וארוך שעל גופו רוסס צבע כדי לבחון מה הדרך הטובה ביותר לסמן את החיה המסוכנת הזו, החיה בפלורידה וטורפת להנאתה חיות קטנות ומטיילים לא זהירים. כנראה שחיבתם של לוחמי החופש לחיות לא כללה את כולן.
אלו הנלחמים למען חיות המעבדה טוענים שהמחקרים בבעלי חיים מיותרים ואינם מביאים תועלת. אבל מילא הם - הנה, שופט בישראל נענה לבקשת משפחה וציווה שלא לבצע נתיחה לאחר המוות בתינוק שעלה החשש כי לא טופל כראוי על ידי המשפחה. אחד הנימוקים למניעת הנתיחה היה, "ממילא לא ימצאו דבר" - אין על הגופה סימני אלימות. גם השופט, בדיוק כמו המאיימת הטלפונית שלי, יודע מראש שאין במחקר תועלת.
היכולת למנוע מטעמים דתיים נתיחה שלאחר המוות, האפשרות למנוע מחקר בתואנה שהוא אינו נחוץ - כל אלה מוליכים אותנו להיות תלויים באלה שבמשך מאות בשנים מנעו את התפתחות המדע. כי הרי אין כבר מה לחקור והכל ידוע.
בשנת 1669 הובאה לקבורה בתו של ראש העיר אופסלה בשוודיה, שמתה לפתע. עם כיסוי ארון המתים, שם לפתע האב לב כי הילדה זזה ומגלה סימני חיים.
פרופסור לתיאולוגיה שעמד ליד האב הסביר לו כי אין להפריע למת, ואל לו לאב לעשות מעשה שיפגע ברצון האל. הילדה לא שעתה לעצה הזו, שהביעה עמדה מאוד מקובלת בזמן ההוא, קמה מהארון והמשיכה לחיות עד גיל 92. והרי הכל נכתב בספר מראש, וכך קראנו כולנו בראש השנה "מי יחיה ומי ימות". הכל נכתב והכל ידוע ואין צורך להתערב ולחקור.
אם החוקרים במכוני המחקר, הפועלים על פי חוק ובפיקוח מתאים, יירתעו מהמשך עבודתם המחקרית; אם השופטים יירתעו מלצוות על נתיחת גופה כשיש חשד ולו הזעיר ביותר למוות בנסיבות לא טבעיות; אם ניכנע למצוות הדת או לקנאי החיות - הילדים יישארו בארון המתים.
פרופ' יואל דונחין, מנהל היחידה לבטיחות החולה, הדסה עין כרם