אני זוכר אותה מהמכולת
בעוד רשתות השיווק הגדולות נלחמות ביניהן, עדיין פועלות כאן חנויות מכולת, חלקן בניחוח של פעם. ביקרנו בכמה מכולות מיתולוגיות, שמשמשות כמרכזים קהילתיים קטנים. רובן, מנסות להסתגל למציאות החדשה רוויית הסוּפרים, וישנן גם כאלה שהרימו ידיים. "אין מוצרים רבים במכולת, אבל יש הרבה חיים"
ברחוב טבריה 31, על גבול ר"ג בני ברק, ישנה חנות מכולת קטנה, שאפילו שלט אין לה. מדי בוקר מגיע אליה יוסף ויזן, בן 82, ויושב בה עד 14:00. רוב הזמן, איש לא נכנס לשם, ורבים מהמוצרים שמפהקים על המדפים הלא גדושים - אין להם הופכין, וחלקם מאבדים לאיטם את תוקפם.
זו אחת החנויות האחרונות מ"פעם" - ללא מעברים, עם משקל ישן, כרטיסיות בכתב מסולסל, מאוורר תקרה וחנווני עם עברית מפוארת, ש"אשראי" אצלו זה לא כרטיס פלסטיק אלא קנייה בהקפה, ואם חסר לך חלב ולחם הוא יספק את כל צרכייך, רק שכרגע אין רבים שצריכים את מה שיש לו לספק.
בעוד המלחמות בין רשתות השיווק הגדולות צובעות כותרות באדום, הוא יושב שם בסבלנות ומחכה לקונים שנטשו. החלטנו לצאת למסע בין חנויות מכולת, כדי לבדוק האם הידיעות על מותן היו מוקדמות מדי, אלו צורות חדשות הן לובשות ומיהם האנשים שמוכרים וקונים בהן.
"כשפתחתי את החנות הייתי רק בן 39, זה היה לפני 43 שנה", מספר ויזן. "בשביל לקנות אותה, מכרתי דירה מצוינת בת שני חדרים בגבעתיים. היום הקונה ודאי מברך את מזלו הטוב. גודל החנות הוא 24.5 מ"ר, כי לא נותנים רישיון על פחות מ-24 מ"ר. היה פה ממול יהודי בן 70, אבל כולם הלכו אלי הצעיר. הייתה תקופה שהעסקים בחנות היו יציבים, אבל היום לא נכנסים. כרגע אני פה בשביל תעסוקה, והיא חלשה מאוד. אין מכירה, אבל בכל זאת אני פה, משום שלא אוכל לשבת בבטלה בבית".
כמה מוצרים יש פה ומה הלקוחות קונים?
"בשנה, שנתיים האחרונות לא ביקשו ממני לעשות ספירת מלאי, אז אני לא יודע כמה מוצרים יש פה. מה קונים? אין על מה להתפאר. אולי מוצרי חלב".
ויזן עלה לארץ לפני 62 שנה, בזמנים שחנויות מכולת היו מרכז שכונתי, גם כשהצנע אכל את מה שהיה להן למכור. "בעבר המכולת הייתה פתוחה עד 19:00 עם הפסקה בין שתיים לארבע, היום אני סוגר את החנות ב-14:00", הוא מספר, "המצב לא טוב, כי התפתחו ההיפרים והם נותנים את המכה, אבל החנות הייתה מאוד מוצלחת, אז עכשיו אני לא מתלונן".
"מכיתה ח' אני במכולת"
הרחק מאוד משם, בלב שכונה א' בבאר-שבע, במרכז שפירא הקטן, מוקפת בשלוש מספרות, ניצבת מכולת אליהו. בכניסה אליה, ניצב אליהו. "אני לא זוכר כמה שנים המכולת קיימת", הוא זועף. "תשאלי את הבת שלי, היא בפנים".
הבת הענווה שלו, מרים כהן, אכן יודעת. "המכולת קיימת בערך 50 שנה", היא מספרת. "אבא שלי הקים אותה כשעלה מלוב, אבל הוא בן 86 והוא כבר לא עובד בה".
כל פסיק בשגרת יומה של מרים, ש"עובדת ידנית, בלי מחשב ובלי אשראי", כפי שהיא מעידה על עצמה, בא לה ביגון. "זה לא משתלם, וזה שחק אותי", היא אומרת בצער. "הוא מתעצבן כשאני אומרת את זה, אבל הוא תפס אותי להרבה זמן. לא תיכון, לא צבא, גמרתי כיתה ח' והתחלתי לעבוד פה. אני בת 59, בגיל 62 אצא לפנסיה, אבל בינתיים, יום גורר יום. הילדים שלי לא ימשיכו פה - אני לא רוצה שיסבלו כמוני. צריך להיות במכולת כל הזמן, מ-5:30 בבוקר, וזה אומר שעות רבות רק לעבוד ואז ללכת לחפש את המיטה. זו לא צורת חיים".
אנשים קשיי יום הם הקליינטים שלה. מי שכספו בכיסו קונה בסוּפר. "צ'קים חוזרים, ואנשים רושמים כי הם התרגלו. אם אפסיק לרשום לא יגיעו", היא מסבירה. למכולת נכנסת אישה ומבקשת מארז של במבה אסם. "פרפר יותר זול – עשר ב-10.5 שקל" מרים מציעה לה. היא קונה פרפר.
בחור נכנס פנימה. אפילו שלום הוא לא אומר. "תביאי סיגריות". מביאה, יודעת בדיוק את הסוג. הוא לא משלם, לא אומר תודה, לא אומר להתראות - מסתלק. "את רואה", היא אומרת ורושמת. "אבל דווקא הוא מאלה שמשלמים".
מגיע בחור נוסף, שמבקש לקנות בהקפה. "כשאין לך כסף אתה בא אלי, כשיש לך כסף אתה נעלם", היא גוערת בו. "נו בבקשה", הוא מתחנן בחיוך חנפני. "אני האמא של השכונה פה. אנשים מבקשים טובות, בעיקר אנשים שנתקעים", היא אומרת.
זה מוסד הולך ונעלם?
"בעבר, כל יום היו מגיעים 150-100 איש, אבל לפחות עשר שנים שזה לא כך. נראה לי שייעלם. אני מקווה שייעלם. אין לי כוח".
"הייתי גונב ממך על בסיס קבוע"
גם דינה גבאי, ממכולת גבאי מרחוב הגנה 16 באר שבע, שקמה ב-1952, לא מאוהבת בחיי החנוונות. "המכולת זה בית סוהר של ממש", היא אומרת. "אני ובעלי מגיעים ברבע לשש ועובדים עד שמונה בערב. הילדים, יש לי שבעה, מתים שנסגור אותה, נמאס להם שאנחנו לא בבית, אבל ככה, כל יום נכנס אוכל הביתה.
"התייעצתי עם רב והוא אמר להוסיף ירקות, זה יעזור לפרנסה. ויש פרנסה. אני אחרי כמה ניתוחים, אז לא יקבלו אותי באף מקום, ובעלי עצלן ויודע לעבוד רק במכולת. העיקר להיות שמחה במה שאלוקים נתן לך".
למכולת נכנס בלם העבר של הפועל ב"ש, חיים פרנקו. "הוא בא כי מפנקים אותו" אומרת דינה והוא מהנהן, שעוּן על מקלו: "זה הבית השני שלי". דינה מתרככת: "מי שרוצה חום ואהבה יבוא למכולת. מי שרוצה לטייל עם הילדים הולך לסופר. אין מוצרים רבים במכולת, אבל יש הרבה חיים".
למול הפסימיות של ב"ש, זורחת בגבעתיים האופטימיות של אלי קצב, הבעלים של מינימרקט אלי, מכולת (45 מ"ר) שכולם מכנים אותה "מכולת צה"ל". לצבא אין שום קשר אליה, היא פשוט ממוקמת ברחוב צה"ל 11 השקט. נראה שלמכולת הזאת, שחבויה בבניין מגורים ומתקיימת כבר 60 שנה, 15 מתוכן בניהול משפחתו של אלי, יש הווה ועתיד.
"בעיקרון המקום מושתת על השלמות", הוא אומר," אבל יש גם קניות גדולות לשישי. אני מקבל הזמנות בטלפון מלקוחות שעברו לרמת אפעל, לרמת חן, אלה אנשים שנקשרנו אליהם ונהיינו חברים. לקוחות רושמים, אבל בסוף החודש כולם משלמים, ברוך השם, ויש אצלנו אפילו כמה מוצרים שזולים יות מהסופר. אנחנו לא עושים מחזורים גדולים, אבל אחי עוזר לי בעבודה, ואפשר להתקיים כך בכבוד.
ילדים עדיין סוחבים מהמכולת?
"בא ילד, נתן לי שטר של 100 שקל ואמר: 'הייתי גונב ממך על בסיס קבוע'. מקרר הארטיקים נמצא בחוץ, צמוד לחומה, וילדים התוודו שהיו זורקים ארטיקים לחצר שמעבר לקיר. אבל אני לא מתקין מצלמות, כי הילדים טובים".
המכולת פתוחה מ-6:30 עד 19:30. בשלישי הם משמרים יום מנוחה נושן, ופותחים רק עד 14:00. יש עוגיות תוצרת אחת השכנות, ולאחרונה החל למכור ירקות, אבל לפרסם במקומונים ולמתג את השקיות הוא לא מוכן. "אני מיושן", הוא טוען.
לקוחה ניגשת לקופה, עם חבילה ירקרקה ענקית שמתגלה כהמון קרטיב מנטה. אחרי שהיא יוצאת הוא אומר: "אני מזמין ושומר את זה בשבילה". יש אישה בת 85 שרוצה שרק אני אביא לה את הקניות הביתה. אלה הפלוסים פה. אין מגוון ענק, אבל אם יש בקשה מיוחדת – בשביל זה אני כאן".
מתווכת דירות ומרוויחה לקוחות
בשכונת פלורנטין בת"א, מקום בו לחם שיפון ויוגורט נמכרים היטב כמו אשל ולחם אחיד, יודעים שבקשות מיוחדות יש להפנות למשפחת ברכה.
"יש ברכה בסופרמרקט הברכה", מצהיר קיר המינימרקט, שהדמות הדומיננטית בו היא בת אל ברכה, בת 25, שעובדת פה כבר 7 שנים. גודלו 110 מ"ר, הוא משמר מנטליות של מכולת, ומשגשג למרות שני סניפי AM:PM סמוכים, שני סופרמרקטים, מכולת ממול וקיוסקים לרוב.
"אנחנו הלב של השכונה וכולם מקבלים פה יחס חם", מסבירה בת אל את סוד ההמולה שבחנות. "אני עושה הכל עבור הלקוחות, אפילו מוציאה ילדים מהגן שנשארים איתי פה. גם אם קונים רק חלב - אני דואגת למשלוח. יש הורים שמשאירים אצלי פרטי כרטיסי אשראי עבור הילדים שלהם, ששוכרים דירה בשכונה ונתקעים לקראת סוף החודש, וותיקי השכונה רושמים פה, ומשלמים ב-28 לחודש. אנחנו שולחים בונבוניירות לימי הולדת, ואם יש לנו אירוע - כל השכונה מגיעה. כרגע אנחנו שוחים במתנות לחגים - קיבלתי מהורי הלקוחות שלי פרחים, עציצים ובשמים".
כשהגענו למכולת, בת אל, שעובדת 14 שעות ביום, עסקה בדיוק בתיווך דירה לזוג מאושר. "כשלמדתי משפטים, הכרתי עורכי-דין שהשכירו דירות, ומכאן התפתח נוהג שצעירים באים למכולת, אני מוצאת להם דירה, חוסכת להם את דמי התיווך, נהיה קשר משפחתי ומאז הם קונים רק אצלי. בעלי הדירות סומכים עלי בעיניים עצומות, הם מעבירים לי את החוזה ואפילו לא רואים את השוכרים. אני מטפלת גם בתחזוקה, ושקל אני לא רואה מהעניין הזה - אני מרוויחה כך לקוחות. אני יכולה למצוא עבודה במקצוע שלי, אבל אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, אז בינתיים, אני נשארת פה".
יש עתיד?
"אני מאמינה שכן, כי עדיין יש במדינה אוכלוסיה שלא יכולה להרשות לעצמה ללכת לסוּפר. כמו שלקוח שלי תמיד אומר לי: 'אני חוסך אלפי שקלים כשאני קונה אצלך. במגה בול, בגלל המבחר, אני מתפתה להעמיס על העגלה ולא מסתכל על הרשימה'".
המרכולית בקיבוץ גדלה, והמכולת בעיר היא גם פיצוציה
המכולת עברה אבולוציה גם בקיבוץ. כל בן קיבוץ יודע: בקיבוצים אין מכולות, יש מרכוליות ובמזרע מצויה אחת המרכוליות הגדולות ביותר, בניהול פרטי. מנהלת אותה בפועל נירה להב, עירונית במקור וחברת קיבוץ כבר 20 שנה.
"עבור החבר, המרכולית נמצאת בתוך הבית. לנסוע לסוּפר, זה לנסוע מחוץ לבית", היא אומרת. "המרכוליות לא יכולות להתחרות ברשתות הגדולות, והרשתות הגדולות לא יכולות להתחרות בסוג אוכלוסיה שרואה במרכולית הדבר הכי נגיש וזמין. כל מוצר שחבר יבקש - אדאג שיקבל ואף אשמור עבורו. כולם מכירים כל עובד בשמו, היחס מאוד אישי לכל חבר. זה לא יכול לקרות בסופר".
ואכן, לצד מאפייני הסוּפרמרקט, נותרו במרכולית סממנים מכולתיים. למשל, תשלום באמצעות קוד ומוצרי חלב שממותגים: "מחלבתנו", מתוצרת הקיבוץ.
אבל אין ספק שברגע שהקיבוץ עבר לשכר דיפרנציאלי, המרכולית שינתה את פניה. "בעבר לא היו משלמים במרכולית. היום החבר משלם בעבור הכל. בעבר לא היו טיטולים במרכולית בגלל הלינה המשותפת, היום יש היצע גדול שלהם. בעבר היה רק סוג לחם אחד, והחבר היה מסתפק בו, כי הוא לא ידע מה יש בשווקים הגדולים. היום אני מכניסה מתחרים. גם המטרז' של המרכולית גדל, כי הצרכים השתנו, הדרישות של הלקוחות השתנו, הכל השתנה".
צורת ההסתגלות העירונית לעריצות הסוּפרים, היא המכולת שהיא גם תחנת טוטו וגם פיצוציה, כמו מיני שני, בב"ש, שהוקמה ב-1982, על ידי משה ואריה מנחמוב.
הנכד של משה, יוני אברמוב, מתפעל את המכולת, עם עזרה של הדוד אריה, כשהוא מוקף בלקוחות קבועים: מהמרים קבועים, אימהות צעירות, וקשישות שמבקשות שיזמין עבורן גבינות מארץ מוצאן.
"אני עובד פה מאז שיש לי ביצים", אומר יוני. "מגיל 5. אני עושה הכל. מלסדר דברים על המדפים ועד הקופה. בטח שמשתלם להחזיק את המקום. כשתרצי לקנות במבה לא תלכי לסופר כל יום. אני שומר סיגריות מסוג מסוים לאנשים ומוכר אותן פעם ב-200 שנה. זה שירות".
הוא נראה די מאושר, ובכל זאת השאלה המתבקשת נשאלת: אתה רואה את העתיד שלך פה? הוא מגחך. "לא, יש לי עתיד מובטח בהוליווד".
לפנייה לכתב/ת 
