העקדה: סיפור על קדושת החיים

אין נורא מסיפור העקדה ואין קשה מלספרו. הצטווינו "והגדת לבנך", אך מה בדיוק נגיד לבנינו ולבנותינו? שמבחן האמונה על פי היהדות הוא הנכונות של הורים לרצוח ילדיהם כביטוי עילאי ליראתם את האלוהים?

איך מעכלים את זה?

אמון, אמונה וקדושת החיים

אם כך, אולי כלל לא היה סיפור העקדה על עדיפותה של יראת האלוהים על חיי האדם. אולי נסיונו של אברהם היה דווקא על אמונה באלוהים המקדש את החיים. אולי היה סיפור העקדה שיאו של תהליך הדדי בין אלוהים ואברהם, על אמון, אמונה וקדושת החיים. כהורה המחנך את בנו דרך התנסויות שונות, כך אלוהים את אברהם.

הוא רוצה שאברהם יפנים לעומק, דרך התנסות ותהייה, את תורתו המקדשת חיים, כדי "שיצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואברהם אינו שחקן פסיבי בתהליך זה כלל וכלל. כמו בן להוריו, בוחן גם הוא את אלוהיו, לעתים אף מוכיח אותו ושותף הוא לו בקביעת הערכים והגבולות. אם לא רצה אלוהים באדם כשותף, לשם מה בצלמו יצר אותו ולמה, בניגוד למה שאמר מלכתחילה, הותירו בחיים לאחר שאכל מעץ הדעת? ולמה השתית אלוהים את יחסיו עם אברהם על ברית ואת הציווי "לך לך" השמיע רק לאחר שאברהם כבר התחיל ללכת עם אביו אל ארץ כנען? ומה המשמעות לאמירתו של אלוהים כי "האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" אם לא שיהיה האדם שותף לאל בסוגיות של טוב ורע?

כך, מראש משתף אלוהים את אברהם בכוונתו להשמיד את סדום ועמורה. הוא מעמיד אותו בפני האתגר של קדושת החיים ומקבל באהבה את השתדלותו של אברהם עבור צדיקי סדום ואף את תוכחתו "התספה צדיק עם רשע?" ו"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".

כמענה לדברי אברהם מסכים האלוהים להציל את הצדיקים ואת העיר בזכותם. ולאחר שאברהם עוצר בעשרה צדיקים, מציל אלוהים את ארבעת צדיקי סדום, כאילו רומז הוא לאברהם –לא היית צריך לעצור בעשרה, גם חיי ארבעה קדושים.

אח"כ, באה התנסות נוספת - הדרישה לגרש שניים, הקרובים לו אף יותר מלוט דודו ומשפחתו, את בנו ישמעאל ואת הגר אימו. ואברהם, כבר אחרי סיפור סדום, חרד לחיי בנו ונראה שאינו רוצה לגרשו: "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו". ואלוהים מבטיח לו לשמור על בנו, אך גם מייד מוסיף לחנכו על שלא חס על הגר: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", כאילו אומר אלוהים לאברהם – גם חיי אחד, גם חיי אחת, אפילו שפחה היא, קדושים.

ואז מעפילים אלוהים ואברהם אל פסגת השיח האלמותי בין אלוהים לאדם על האמונה ועל החיים. לא על אמונה הגוברת על חיי אדם נסיון העקדה, אלא על אמונה באלוהות המקדשת את חיי האדם.

אברהם שואל את עצמו הייתכן שהאלהים שבחר לו, זה שהציל את נוח, שנעתר לתוכחתו וחמל על צדיקים בסדום, ששמע רחשי ליבו וחס על ישמעאל, זה שכרת עימו ברית והבטיח לקיימה ביצחק, יורה לו לשלוח ידו בבנו יחידו אשר אהב? הוא מאמין כי לא ייתכן שאלוהיו ירצה בקורבן אדם. לכן, כשעולה אברהם להר המוריה, ביושר אומר הוא לנערים "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם".

לא "אשובה" הוא אומר אלא "נשובה", כי הוא בטוח שיצחק יחזור עימו. ובהתקרבו למקום העקדה, באמת ובתמים משיב אברהם ליצחק כי "אלהים יראה לו השה לעולה בני". הוא משוכנע כי בסופו של דבר ימציא אלהים את האיל, כאשר מצא. יחד עם זאת, האם יכול אברהם להיות בטוח בכך לחלוטין? מה לעשות, הוא שואל את עצמו: האם לשוב להתדיין עם האלוהים "על יבש", או לחוות עם האלוהים "על רטוב" את שיא נסיונם המשותף על היראה ועל החיים?

אברהם מחליט לנצור לשונו, הוא עולה להר, בונה את המזבח, עורך את העצים, עוקד את יצחק ומניחו מעל לעצים. וכשהכל מוכן, הוא שולח את ידו, לוקח את המאכלת, עוצם את עיניו וממתין שניה ארוכה מאורך הגלות שניבא לו אלהים בברית בין הבתרים. האם יכזיב האל או שצודק הוא באמונתו באלוהיו? האם שוב ייאלץ להתדיין עם אלוהיו או שכבר הגיעו להבנה מלאה "ללא מלים" על משמעות בריתם?

ואז כשחרבו מונפת מעל בנו, ליבו פועם בחוזקה ואוזנו כרויה לשמוע, בא

קולו של המלאך מן השמים: "אל תשלח ידך אל הנער". בזה הרגע הגיעה אמונתו של אברהם באלוהים לשלמות כשהיא מכילה בתוכה את בטחונו המלא שאלוהים לא ירצה בקרבן אדם. ואלוהים, שחינך את אברהם וחנכו, יודע שעמד תלמידו בנסיונו, שהוא הגיע אל פסגת האמונה, המכילה בקרבה את קדושת חיי הנברא בצלמו, ועתה יכול הוא לשלחו לדרכו, להנחיל תורתו לדורות הבאים. קרוב לעשר פעמים משיח אלוהים עם אברהם, מחרן ועד להר המורייה בתהליך המשלב עשה באשמע. משהגיעו אל הפסגה, אין צורך עוד בשיח בין אלוהי "לא תרצח" לבין אברהם עד ליום מותו. אלוהיו בוטח בו והוא, בוטח באלוהיו, יוצא עצמאי לדרכו, לדרכם.