הערבה הבוכייה

כל ילד מכיר את אותה אגדה מופלאה הרואה בכל אחד מארבעת המינים מייצג של פלח בעם. הטווח נע בין אלה שיש להם תורה ומעשים טובים המסומנים באתרוג. לבין אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים המסומלים בערבה שאין לה טעם ואין לה ריח.

רבי צדוק הכהן מלובלין מספר לנו שאברהם יצחק ויעקב הם כנגד ההדס שיש בו ריח ואין בו טעם. ואילו אהרן ומשה קשורים בערבה שאין לה לא טעם ולא ריח. והדבר מתמיה. וכי משה נותן התורה, שכמוהו לא היה ולא יהיה. ואהרן אחיו מייסד שבט הכהונה הם מייצגים דווקא את הערבה הריקנית? תשובתו הקצרה של רבי צדוק הינה מאלפת לדעתו כוחם של אברהם, יצחק ויעקב, האבות המכוננים היה להטמיע בעם את מה שאנו מכנים היום בשם 'מסורתיות'. הסקרים השונים מלמדים על מגמה של התחזקות המסורת בקרב העם. ספרי הקבלה תייחס זאת לאבות המכוננים שהטביעו בנו לדורות את 'הריח היהודי' שלא מרפה מרבים מאיתנו.

אך יש מי ש 'ריח המסורת' לא דבק בו. הניגונים לא נשתלו בקרבו. במקרה הטוב הוא רואה בכל אלה פולקלור בלתי מזיק, אך לא ממש רלבנטי לאישיותו העשירה. כוחם של האבות היה יפה ליצור את אותה זהות עמוקה, אבל לא את ענפיה ושריגיה. הזהות לכשעצמה עשויה להיות מטושטשת ועלומה, וככזאת היא איננה ממלאת את חדרי הנפש. כאן צריך את תורתם של משה ואהרן, שהיא אורגת את האור שבנפש למישורי החיים כולם. כאן צריך את העומק והרוחב של תורתם של משה ואהרן. הם הביאו את התורה הרב-מימדית לעולמנו.

בעצם, ניתן להפוך את התמונה. זו איננה אשמת הערבה על ריקנותה מתורה ומצוות. האשמה היא בכך שהתרה שהיא פוגשת איננה תורתם של משה ואהרן. הערבה היא אישיות גדולה ותובענית. היא גם בעלת צימאון אינסופי. לא לחינם היא גדלה על גדות הנחל, והיא תלויה במים. הערבה לא מוכנה להסתפק ב'דוכני הנחת תפילין' ובהרצאות מתוקות על יהדות. היא גם לא מוטרדת מהוכחות לוגיות כביכול. היא מחפשת צדק ויושר. היא מחפשת תפיסת עולם מקיפה. היא מחפשת גישה אחרת לאומנות ולרגש, לפסיכולוגיה ולתרבות. היא שואפת לחברה מתוקנת וצודקת, ולהתמודדות רחבת היקף עם דילמות החיים של הפרט והכלל. אשמתו של מי היא שישנם ערבות? האם הערבה אשמה במצבה הריקני? לא ולא. אשמים נושאי התורה שאינם מייצגים את הרוחב והעומק שהערבה דורשת. הערבה פונה אל שלושת המינים ותובעת מהם, העמיקו את טעמכם וריחכם על מנת שיפעפע אלי.

אך האמת היא שבכל אחד מאיתנו נמצאים ארבעת המינים. הטעם והריח נמצאים בחלקי אישיותנו השונים בוריאציות שונות.

 יש מאיתנו הנפלאים ביחסים שבין אדם לחברו. הם הראשונים להתנדב לכל דבר. אך ה' בין אדם למקום' שלהם קצת צולע. יש כאלה שהתפילה מדברת אליהם, אבל בכשרות עם קצת מחפפים. יש כאלה שהם נהדרים לחבריהם אבל איומים לבני משפחתם. יש כאלה אוהבים מאד ללמוד אך פחות לקיים, ויש כאלה שהם ההפך. בקיצור כל ארבעת המינים ומה שהם מסמלים, נע בתוכנו. ההדס, האתרוג והלולב. אך מה עושים עם הערבה שבתוכנו? הערבה מחייבת אותנו ללמוד בשכל ולהעמיק ברגש. לפתח את האמונה ולחדד את התובנות העמוקות ביותר שלנו ואת כל הכלים האלה למלא בעומק האינסופי של התרה שנמסרה לנו על ידי משה ואהרן.

בעברית פשוטה יותר, עלינו ללמוד, ולהעמיק. לא להישאר עם תובנות העבר. אלא להתחדש ולגלות עולמות עמוקים ורחבים שלא הכרנו קודם בתורת משה.

ופתאום אני חושב לעצמי, אולי לא לחינם הוצמדה שמחת תורה לחג הסוכות. אולי זו התשובה הטובה ביותר לערבה שבתוכנו - שמחת התורה.