מאור זגורי: "עכו זו מסיבת הרווקים שלי"

מבקרי התיאטרון בארץ הכתירו אותו כדבר הגדול הבא. גם קהיליית התיאטרון, שאינה ידועה בפרגון יתר, מיהרה לקשור לו כתרים מאז עשה את צעדיו הראשונים בחוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, והפך בין לילה לאחד הבמאים הצעירים המחוזרים על ידי התיאטראות הרפרטואריים בישראל. אבל למען האמת, מאור זגורי, שמציג בימים אלה את ההצגה "25" בפסטיבל עכו, לא באמת חלם על תיאטרון.

מתוך "25". סיפור התבגרות של שלושה ילדים (צילומים: יוהאן שגב)

"אני חובב קולנוע מושבע", הוא אומר, "לא ראיתי הרבה הצגות בחיי לפני שהגעתי לסמינר ולא כל כך אהבתי תיאטרון. גדלתי בבאר שבע, וכנער זה שיעמם אותי. כשלקחו אותנו מטעם בית ספר להצגות מה שראיתי מעולם לא התעלה בעיני מעל ליצירות קולנועיות שהפעילו אצלי את כל החושים".

תיאטרון הוא הלך ללמוד בשלב מבולבל בחייו. "רציתי ללמוד משחק, להיות שחקן טוב ולעשות סרטים בהוליווד עם רוברט דה נירו, אבל זה לא עובד ככה". זגורי ניסה להתקבל ללימודי משחק בכל בתי הספר הקיימים. בסטודיו למשחק של ניסן נתיב לא קיבלו אותו. אצל יורם לוינשטיין הוא היה על תנאי. בדיעבד הוא אומר שההחלטה ללמוד בסמינר היתה הנבונה ביותר שקיבל בחייו. "המקום הזה אפשר לי להיות מה שאני רוצה. מצאתי שם את האפשרות לא רק לשקוע בעצמי כשחקן, אלא גם לכתוב ולביים וזה היה נהדר".

בין קולנוע, ציור ותיאטרון

זגורי מדבר לא מעט על קולנוע ומודה שבשלב מסוים כנראה ירצה לממש גם את האהבה הראשונה שלו. "אני שמח שמה שאני עושה כרגע מתקשר עם העולם ושהיצירה שלי לא נשארת ביני לבין עצמי". למרות שמדובר ביוצר בראשית דרכו, כתב היד המקורי של זגורי ברור ומזוהה. העבודות שלו ויזואליות ומוקפדות מאוד, הצד האסתטי חזק והן משלבות תמיד תיאטרון ותנועה.

"הקולנוע והמוזיקה הם גם חלק בלתי נפרד מחיי"

"ציירתי המון שנים ומשם אני מאמין החוש לקומפוזיציה ותפיסת החלל", הוא אומר, "הקולנוע והמוזיקה הם גם חלק בלתי נפרד מחיי ואני סופג תרבות כל הזמן. אני מאמין שבעולם התרבות התחומים מתערבבים. יש משהו מנחם בזה. זו הסיבה שכשאני בתהליך יצירה אני משתדל להיחשף כמה שיותר לדברים אחרים. אני קורא יותר ספרים, שומע כמה שאפשר מוזיקה ורואה סרטים כדי לא לשקוע רק בדבר שבו אני מצוי. השראה יכולה להגיע ממקומות בלתי צפויים".

זו הפעם הראשונה שהוא מגיע לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. "גם כצופה מעולם לא ביקרתי בפסטיבל", הוא אומר ומודה: "ביום הראשון תהיתי איך נעביר פה שבוע. ביום השני אמרתי לעצמי שחבל שזה רק שבוע". עם ההפקה שהוא מעלה בפסטיבל במסגרת התחרות הוא סוגר מעגל. מה שהתחיל כסיפור קצר שכתב בתקופת שירותו הצבאי הפך לפני שנתיים, במהלך לימודיו בסמינר, למחזה קצר שעלה בערב מלגות. בגרסה ההיא זגורי גם שיחק. מאז הטקסט ישב במגרה וחיכה להזדמנות טובה לגדול.

"רציתי למצוא מקום שבו אוכל לממש את החזון השלם של הטקסט. חוץ מזה, לפני שאני מתחייב לחלוטין לתיאטרון הרפרטוארי, או אם תרצי לפני שאני מתחתן - זו מסיבת הרווקים שלי פה בעכו".

את "25" הוא יצר בשיתוף עם הכוריאוגרפית מירי לזר. זהו סיפור התבגרותם של שלושה ילדים ממושב קטן בדרום הארץ שמשחזרים סדרה של מקרי מוות מזעזעים שידע הישוב בו גדלו. האמצעים מינימליסטיים, הבמה נקייה, והטקסט מבריק, מצחיק ומעורר אי נוחות בו זמנית. בעבודה הזו שנשענת כולה על כתפיהם של שלישיית השחקנים הנפלאה – נגה שחר, ליאור חסון ודניאל סבג, מוכיחים היוצרים שפחות זה לפעמים יותר. השילוב בין ילדות למוות הוא חומר דרמטי שזגורי מוצא כמרתק. "החיבור הזה שבין הקטבים טבעי, ומעבר לכך - מעניינת אותי ההתמודדות של ילדים עם אסונות".

הטקסט של זגורי מינימליסטי ומתומצת לא פחות מהבמה הנקייה שבה מתרחשת ההצגה. "הדיוק והמינימליזם שאת מדברת עליהם נובעים מתוך הרצון להשאיר לצופה את הפענוח שזה אולי חשוב לי מעל לכל", הוא אומר, "רציתי לבדוק מה המינימום שאני צריך כדי לקיים הצגה. אין פה חילופי תאורה, אלא תאורת רצפה מינימליסטית שלא מתחלפת בשום שלב בהצגה. אין פה גם מוזיקה חיצונית כי לצורך העניין זו מניפולציה שמטרתה לגרום לצופה להרגיש. מה שרציתי זה לבטל את הפירוטכניקה שהתיאטרון משתמש בה ולהשתמש אך ורק בשחקנים – בקולם, בגופם וביצירתיות שלהם".

המילים נורא ויזואליות כמו התיאטרון שלך באופן כללי

אז ריאליזם משעמם אותך?

"לא רוצה כרגע ליצור ריאליזם" 

בדיוק מהסיבה הזו העבודות של זגורי מנהלות דיאלוג בלתי נפרד בין העולם התיאטרוני-טקסטואלי לעולם התנועתי. "אני מכור ליופי והצורך שלי בויזואליה נקייה כמו במחול נובע משם. מצד שני, אני לא רוצה לוותר על הסיפור, על המילה ועל הקול שלי ולכן שני התחומים האלה – תיאטרון ומחול – יוצקים תכנים אחד לשני בתוך העבודה שלי. השילוב הזה יוצר שפה. לא למדתי בימוי אלא משחק, ואין לי ברירה אלא להמציא לעצמי את הדרך. יש בזה גם חסרונות, כי יש אינספור מקומות שבהם אני אבוד ואין לי תשובות שמהדהדות לי בראש. אני מחפש פתרונות משלי. אסתטיקה טקסטואלית זו הפירוטכניקה היחידה שאני מרשה לעצמי להשתמש בה".

פרינג' או קונבציונלי?

למרות שבתיאטרון הרפרטוארי עבודותיו של זגורי נתפסות כפרינג', בפסטיבל עכו נדמה שמדובר בהצגה הכי קונבנציונלית שיצר עד כה. "אולי זה מעין אמצע שמצאנו בין הפרינג' למיינסטרים הרפרטוארי, משהו שמתקשר אבל עדיין שומר על חדשנות, משהו שהוא מאוד ריאליסטי, אבל פועל על במה שאין בה כלום", הוא אומר.

אתה מתעסק לא מעט בילדות. בעבודה הזו, אבל גם בהצגות קודמות שלך. אובססיה?

בתהליך היצירה אתה חושב על קהל? אתה יודע למי אתה מכוון?

יכול להיות שהחיבוק של הממסד הוא עוד סיבה שאתה פה?

"איציק ויינגרטן, שהוא אחד האבות הרוחניים שלי, כל הזמן אומר לי להישאר צנוע, לא להתבלבל, שזה לא ינפח לי את הראש. מחמאות לא עולות לי יותר מדי לראש כמו שביקורות רעות לא מערערות אותי. אני מאד מחובר לעצמי ואופן העבודה שלי פרקטי. אני לא מגדיר את עצמי בעבודה כטיפוס רוחני ולא מחפש את הרוחניות שבעבודת היצירה.

"זה עוזר לי להתמודד עם היומיום, כי כשנגמרת הצגה ולא משנה כמה מוצלחת שהיא לא תהיה - אני חוזר הביתה ועושה כלים. היומיום, בעיקר בארץ, מאלץ אותך להיות פרקטי. אני שמח שזה קרה לי מוקדם ושאני עושה מה שאני רוצה, אבל אני לגמרי קול".