מעבד את הצפון
הבמאי הרוסי אלכסיי פופוגרבסקי מתארח בפסטיבל חיפה עם סרטו "How I Ended This Summer", שצולם סמוך לקוטב הצפוני: "עניין אותי איך תנאים חריגים הופכים לחוויה יומיומית"
סרטו של פופוגרבסקי, "How I Ended This Summer", שגרף שלושה פרסים מרכזיים בברלינלה השנה ומוקרן בימים אלה בפסטיבל הסרטים בחיפה, מתרחש באי שומם באיזור הארקטי. על האי מוצבת תחנה מטאורולוגית קטנה שבה חיים במשותף גבר בשנות החמישים לחייו ובחור צעיר. תפקידם לקרוא ולתעד את נתוני הסביבה הרדיואקטיבית. בין סלעי הבזלת לים, הזמן מתנהל בעצלתיים והטבע הקשוח, עוצר נשימה ביופיו אך במידה שווה, אכזר וחסר רחמים משתקף בהלכי הנפש.
צפו בטריילר של הסרט "How I Ended This Summer"
"הכל התחיל בערך בגיל 8, הרבה לפני שחשבתי לעשות סרטים", אומר פופוגרבסקי, שהגיע לעשייה הקולנועית אחרי שסיים לימודי פסיכולוגיה, "אבי היה תסריטאי ידוע. גרנו במרכז מוסקבה בדירה יפה ואני זוכר כמה שנאתי את החורף, את הקור, החושך, תחושת הבידוד והיעדר החופש שהוא מביא איתו. יום אחד נתקלתי במקרה בספר נדיר בשם 'יומניו של טייס הקוטב' שפשוט ריתק אותי. לא שחלמתי להיות חוקר בקוטב, הרי לא חשבתי שיש בי את זה, אבל כל הנושא ריתק אותי".
קפוא, קר, מתחמם
חמש שנים מאוחר יותר התגלגל לידיו יומן שכתב בראשית המאה ה-20, חבר במשלחתו של חוקר הקוטב, גיורגי סדוב. "מרגע זה והילך, התחלתי לאסוף ספרים בנושא, בעיקר יומנים ודוקומנטציה", אומר פופוגרבסקי, "מה שעניין אותי היה איך משהו מאד קיצוני כמו מלחמה, מוות או תנאים אובייקטיביים חריגים, הופכים לחוויה יומיומית. בעיני יכולת ההסתגלות הזו היא אלמנט מדהים בטבע האנושי וזה מושך אותי אולי כיוון שמעולם לא נדרשתי להתמודד עם מצבים שכאלה".
מאותה סיבה בדיוק, הוא התרשם כל כך מהסרט "לבנון" של הבמאי הישראלי שמוליק מעוז. "זה סרט נפלא בעיני ומאד אנושי ולא בגלל הסיפור הפוליטי, אלא כיון שדרכו ניתן להבין את בסיס ההוויה של האנשים האלה שתקועים בטנק. גם בסרט הזה הדהימה ההסתגלות למצב שהוא לא אנושי וקיצוני להחריד".
למרות שהרעיון מאחורי הסרט טרד את מנוחתו במשך שנים ארוכות, פופוגרבסקי חשב שהוא אינו בשל להוציא אותו לפועל. "היה לי ברור שאין לי מספיק ניסיון כדי לעשות את הסרט הזה", הוא אומר. אז הוא עשה כמה סרטים קצרים ואחריהם את "הדרך לקוקטבל", סרט ביכורים באורך מלא שהוקרן גם הוא בפסטיבל ברלין.
אחרי עבודת תחקיר שהתחילה במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת מוסקבה, נבחרה התחנה בצ'יקוטקה כלוקיישן ל"How I Ended This Summer". "רציתי לצלם בסביבה טבעית ובתנאים האמיתיים של השטח", מסביר פופוגרבסקי. "בדיעבד הסתבר לי שהספר הראשון שקראתי בילדותי על הנושא, מתרחש באותו המקום וסגירת מעגל נוספת היתה כשהתברר שסרגיי פוסקיפליס גר שם בילדותו כי הוריו עבדו בתחנת הכוח הגרעינית באזור".
דו קוטבי
הדואט המופלא שמתקיים בין שתי הדמויות השונות כל כך זו מזו, זיכה במשותף את שני השחקנים האנונימיים - פוסקיפליס וגריגורי דובריגין - בפרס "דב הכסף" לשחקן בתפקיד הראשי. פוסקיפליס הוא במאי תיאטרון וותיק שמעולם לא התנסה בקולנוע. דובריגין הצעיר, למד מחול בבית הספר של הבולשוי וזהו תפקידו הראשון על המסך.
פוסקיפליס ודובריגין. שנינו ביחד תחת קוטב אחד
"זו דרמה פסיכולוגית, בין-אישית אבל במובן מסוים גם טרגדיה שבה הגיבורים מתמודדים עם כוחות שגדולים מהם בהרבה כמו הטבע והזמן", אומר פופוגרבסקי. "זו לא רק ההתנגשות הבין-דורית, אלא גם תפיסות עולם מתנגשות ודרכים שונות להתייחס לטבע ולזמן. זה נכון לדמויות וגם לשחקנים. עבור דובריגין זה היה אירוע מכונן והוא כמעט נשבר בצילומים גם בגלל שהם היו קשים מבחינה פיזית, אבל גם בגלל שהלחץ הנפשי היה אדיר".
חיפשת במכוון שחקנים בלי ניסיון קולנועי קודם?
"אני חושב שכן. בעיקר בשביל הסרט הזה רציתי שחקנים 'נקיים' בלי ידע מוקדם, כאלה שמודעים לקלישאות ולמניירות שחבויות בהם. אני מאד מאמין במה שסטניסלבסקי אמר על עבודת השחקן: 'זה אתה בנסיבות הנתונות'. זה חשוב מאד ובעיקר בקולנוע. אני גם לא עובד עם תסריט, למרות שהוא כתוב במדויק. אני מעדיף לתת לשחקנים מטלות יומיומיות ולראות לאן זה מוביל. מה שהשתנה בשטח לא היתה העלילה אלא ניואנסים".
מה השלב הקשה ביותר בעבודה שלך?
"הכתיבה. אני לא כותב דגול, כך שאני תמיד נע בין השאיפות הגדולות שיש בי לבין הטעם שלי. כשהכישורים שלך פחותים מהטעם שלך, אתה בבעיה. אני אוהב ספרות ובעיני זו אמנות הרבה יותר מתוחכמת וגבוהה מקולנוע כי היא פתוחה להרבה יותר השלכות מצד הקורא, בעוד שהקולנוע הרבה יותר מפורש.
"אני מעריץ גדול של הספרות הרוסית הקלאסית ולכן כשאני כותב תסריט, אני תמיד מנסה לעבוד גם על מבנה המשפטים והתיאורים. זה לעולם לא מספיק טוב, גם לא מבחינה סגנונית וחוץ מזה לוקח לי המון זמן לכתוב. אני יכול לכתוב רק כשהדברים מסודרים לי בראש. אני פחות אוהב את הלבד הזה שלך מול המסך. אני מעדיף את עבודת הצוות שהיא חוויה קולקטיבית".
הסרט שלך נותן לא מעט מקום לדמיון של הצופה.
"אני שמח כי אני חושב שהקולנוע מתחיל כשהטקסט מסתיים ובסרט הזה, למען האמת, ניסיתי לגרום לצופה לשכוח לרגעים שמדובר בסרט. לא רציתי במכוון להבהיר את המוטיבציות של הדמויות, כי גם בחיים אנחנו לא תמיד מבינים את המניעים שלנו. אני מאמין שאם יש לך את השחקנים הנכונים לתפקיד ואם הדמויות על המסך חיות, הצופה יתחבר אליהן".
אתה לא מפחד לשעמם?
"אני מודה שקשה לי להתחבר ליצירה מתחכמת, שכל עניינה להיתפש כאמנותית, זה תמיד מרגיש מזויף. הייתי מעדיף שהסרט שלי לא יעבור את השעה וחצי, אבל זה לא עובד ככה. בחדר העריכה החומרים התנגדו לקיצורי דרך. סרט חייב להיות מה שהוא. אתה לא יכול לכפות עליו את הנוחות של המפיקים או הצופים. זה לא עניין של אומץ, זה הנושא - שבמרכזו הזמן - שדרש מאתנו ללכת איתו. רציתי שהצופה ינשום עם השחקנים, שהקצב שלהם ירגיש טבעי ובשביל זה צריכים לקחת את הזמן".
פופוגרבסקי. חשיפה לצפון (צילום: גוסטבו הוכמן)
זמן משמעותי מוקדש בסרט לנוף הארקטי המדהים של צ'וקוטקה, שנשקף מעדשת המצלמה של הדוקומנטריסט הרוסי, פאבל קוסטומארוב. "לא רצינו שזה יהפוך לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, כזה שמציג יופי לשם היופי. כל סצנה שצולמה צריכה היתה לעבוד מבחינה דרמטורגית ולפאבל יש כשרון מדהים להרגיש דמויות, אנשים ונסיבות", אומר פופוגרבסקי, "הצילום מבחינתי הוא אורגאני ומוטמע בדרמטורגיה".
למדת פסיכולוגיה. איך התגלגלת לקולנוע?
"אני מניח שחלק גדול מזה, נובע מכך שאבי היה תסריטאי. אני לא חושב שאוכל לכתוב אי פעם רומן, למרות שמבחינתי זה הדבר האולטימטיבי. אני גם לא חושב שאוכל אי פעם להלחין או לבצע סימפוניה למרות שאני מאד אוהב מוזיקה. קולנוע ממלא את העניין שיש בי לבני אדם. התסריטים שכתבתי וביימתי עוסקים בחוויות שמעולם לא חוויתי ומתרחשים במקומות שלא הכרתי לפני שנגעתי בהם באמצעות הקולנוע. זו אפשרות בשבילי להגשים חלומות".
הפרסים בברלין הפתיעו אותך?
"לא. זה אולי לא צנוע לומר, אבל כשאתה עושה סרט, אתה חייב לכוון לפסגה. בשלבי הסיום של העריכה צפיתי בסרט התיעודי "Encounters At The End Of The World" שוורנר הרצוג צילום באנטרקטיקה. חשבתי שיהיה נפלא אם הוא יראה את הסרט שלי. כמה חודשים לאחר מכן, קראתי שהוא יעמוד בראש צוות השופטים בברלין. כשאתה עושה משהו שאתה פשוט חייב לעשות, זה קורה. הסרט הזה נולד מתוך אהבה".
לפנייה לכתב/ת 
