ציונות או התנחלות

הציונות היא תנועת שחרור לאומית, שחתרה להעניק ליהודים את הזכויות הבסיסיות שראוי להם כל אדם - ביטחון, רווחה וחופש, כולל החופש לדת, שפה ותרבות. מאות שנים של ניסיון לזכות בזכויות פשוטות אלו בתוך העמים הסתיימו בגלים חוזרים של דיכוי והרג, והביאו להכרה שניתן כנראה להשיג זכויות רק דרך הקמת מדינה ריבונית שבה יהיה רוב מוצק לעם היהודי. זו מהות הציונות - ומכאן צדקתה, גם אם המאבק גרם לפגיעה באחרים.

המטרה הזו הושגה עם הקמת מדינת ישראל, ובינה לבין ההתנחלות מעבר לקו הירוק - אין דבר וחצי דבר.

ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, היתה בגבולות הקו הירוק מדינה חופשית, שרוב אזרחיה יהודים, ששפתה העיקרית עברית, שהאתוסים שלה נובעים מההיסטוריה היהודית, שחגיה (וחופשותיה) חגי ישראל, שהמשפט שלה ניזון מהמשפט העברי, ושיש לה צבא חזק שיגן עליה.

האם איזשהו ישוב שקם בשטחי יהודה ושומרון היה דרוש כדי להשיג או אפילו לקיים את הזכויות האלו? אמת, יש ליהודים סנטימנטים היסטוריים ליהודה ולשומרון - אך האם אלו יכולים להצדיק את גזל האדמות והפגיעה בחופש של התושבים הפלסטינים?

אם ההתנחלות היא המשך ישיר של הציונות - כפי שמנהיגיה טוענים - אזי הטיעון לפיו הציונות היא תנועת שחרור נמוג. לעומת זאת, מתחזקים טיעוניהם של הרואים את הציונות כתנועה "קולוניאליסטית" או "אימפריאליסטית". ההתנחלות, לפיכך, היא אסונה של הציונות.

ההתנחלות הביאה, כפי שניתן היה לצפות, להסלמת ההתנגדות הפלסטינית, ובעקבותיה לפגיעה חסרת תקדים בחופש של מיליוני פלסטינים ולפגיעה בבטחונם, ברווחתם ובפרנסתם - אותן זכויות שהציונות נלחמה להשיג ליהודים - ולפגיעות בנפש בקרב שני עמים. אין פלא, לפיכך, שעשרות שנים של התנחלות, בתמיכת המדינה, גרמו לנו לאבד את תמיכת העולם הנאור, תמיכה שהיא חיונית להמשך קיומה של מדינת ישראל.

ההתנחלות היא אסונה של הציונות גם במובנים נוספים. קידוש ההתנחלויות מקטין את הסיכוי לחלוקת הארץ ביננו לבין הפלסטינים, ומבטיח הקמה, בין אם בפועל ובין אם באופן רשמי, של מדינה דו-לאומית. מומלץ להביט על מפת יהודה ושומרון - ההתנחלויות מוקמו, בכוונה, כשלוחות המשתלבות בין היישובים הפלסטיניים, מתוך רצון למנוע הפרדה.

ואכן, המשך קיומן של ההתנחלויות ימנע הפרדה אמיתית. במלים אחרות, ההתנחלות מחזירה את היהודים לעמדה של מיעוט שממנו הציונות ניסתה להיחלץ. עד 1967, היא הצליחה בכך.

זאת ועוד, להתנחלות יש גם פן מפלג, יותר מכל נושא אחר בחברה הישראלית. ההתנחלות החלה כתנועה לעומתית, שפעלה בניגוד לחוק ולמדיניות הממשלה, והמשיכה מאז לפעול באופן לא חוקי - גם אם מאחזים לא חוקיים רבים הוכשרו בדיעבד. כתנועה שלא רואה עצמה כמחויבת לחוקי המדינה, היא מביאה חדשות לבקרים לעימותים רוויי שנאה בין מתנחלים לכוחות הביטחון והחוק, ולסרבנות משני צדי המתרס הפוליטי.

צדדים אלו אינם הימין והשמאל. מושגי הימין והשמאל איבדו את משמעותם בחברה הישראלית - לפחות ככל שהדבר נוגע לשאלות המדיניות. היצמדות למושגים אלו מטשטשת את קווי ההפרדה האמיתיים.

ככל שעובר הזמן, קו זה מתברר ומתבהר: מדינה דמוקרטית שבה רוב יהודי מוצק (קרי, פירוק ההתנחלויות והחזרת המתנחלים הביתה), או ויתור על חלום זה למען מדינה דו-לאומית בפורמט כלשהו.

גם אם ההחלטה כואבת, היא מחייבת כל אחד מאיתנו לנקוט עמדה: התנחלות - או ציונות.

ממשלה המחויבת לרעיון הציוני לא צריכה להתעמר במתנחלים ולהקפיא את הבנייה ללא נימוק ערכי ולזמן קצוב ושרירותי, אלא להודיע שמנימוקים עקרוניים, המדינה מפסיקה לאלתר ובאופן סופי כל השקעה בהתנחלויות, וגורם פרטי שמשקיע בהתנחלות שם את כספו על קרן הצבי.

לא ברור אם הודעה כזו תציל את תהליך השלום הנוכחי, אבל היא תציל את מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי.

פרופ' ליאון דעואל, המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים