"זה כאן תמיד". עשור לשכול מהאינתיפאדה

חמש שנים, מעל 1,100 הרוגים, יותר מ-6,000 פצועים ישראלים - זוהי הסטטיסטיקה שעומדת מאחורי האינתיפאדה השנייה. עשר שנים לאחר תחילת אחת התקופות הכאובות בתולדות המדינה, מציינות חלק מהמשפחות השכולות ביום זה את הסוף, בעוד שעבור אחרות הפך המוות לנקודת זינוק למאבק ציבורי, פוליטי או אישי.

אחד הפיגועים שנחרטו בזיכרון הישראלי המדמם מאותם שנים והביא לזעם עמוק, לא היה המוני ולא במרכז הארץ. ב-26 במרס 2001 ירה מחבל פלסטיני כדור היישר לראשה של התינוקת שלהבת פס, בת 10 חודשים, שנרצה בעגלה בחברון.

"אנחנו כל הזמן חוזרים אל הרגע ההוא, אנו גרים כאן. הצבנו שם אנדרטה, ואנו כל הזמן עוברים שם, אך המבט הוא קדימה, אנחנו לא מתייאשים, ומאמינים בצדקת הדרך. הזמן רק מעצים את החוסן", מסביר יצחק פס, אביה של שלהבת, שנפצע גם הוא בפיגוע.

בעזרת משפחתו ומכריו הקים יצחק בית מדרש שעולה ופורח, לזכרה

של בתו הבכורה ולמען המשך המאבק על הארץ. "ההשגות שלנו לגבי ארץ ישראל וצדקת הדרך רק מתעצמות, אנו מבינים כמה הערכים עליהם דיברנו עוד קודם האובדן, קריטיים. כך נמשיך ונפיץ את חשיבות הקשר בין עם וארץ ישראל על כל חלקיה".

יצחק ואשתו אוריה בחרו להמשיך הלאה גם במסגרת הקן המשפחתי הפרטי, וכיום יש להם ארבעה ילדים: שתי בנות בגילאים 8 ו-9, ושני בנים בגילאים 4 ושנתיים וחצי. "הבנות כל הזמן מדברות ומזכירות את שלהבת. הן מדברות כמו ילדים על כך שכשהמשיח יבוא שלהבת תחזור ונהיה משפחה גדולה יותר", מספר פס.

"שואלים אותי אם המחיר ששילמתי שווה, התשובה היא ברורה, ארץ ישראל שווה בשבילנו. בעוד עשר שנים, נהיה חזקים יותר", מבטיח פס ומוסיף: "אנו ממשיכים במובן האישי, ומחנכים את הילדים לערכים. באמצעות בית המדרש לזכרה של שלהבת אנו מעבירים את המסרים, עד שיבינו כולם שהארץ איננה רק עניין ביטחוני עבור עם ישראל, אלא קיומי. כמו צמח שלא יכול לגדול כשעוקרים אותו ממקומו. זו דרך ייסורים ואנחנו לא נחלשים".

"אם אבוא וארצח חמישה, מה זה יעזור?"

ב-9 בספטמבר 2003 פוצץ עצמו מחבל מתאבד סמוך לבסיס הצבאי בצריפין, ותשעה חיילים וחיילות נהרגו. בין הנרצחים הייתה גם סרן יעל כפיר, שחלמה להיות אסטרונאוטית. לאביה בן היו גם כן חלומות בשבילה, עד שהטלפון ממנה בושש להגיע. "לאחר כל פיגוע היא הייתה מתקשרת ומדברת בכלל על נושאים אחרים. פעם היא שאלה מה מבשלים לשבת. בתחילה חשבתי שיש עומס בבסיס, כשעבר זמן מה הבנתי", מספר האב, שעדיין זוכר מה לבש באותו הרגע שנפל לו האסימון.

פינוי הפצועים מזירת הפיגוע בצריפין (צילום: תומריקו)

לאחר הפיגוע, כשהתפזרו המנחמים, מצאו בן עצמו לבד, תוהה בלילות הארוכים ללא שינה.

 "הרגשתי כמו בלון שאיבד את כל האוויר. כשרוצחים לך את הילדה, אתה לא יכול לעבור לסדר היום. המחשבה הראשונית שעולה היא נקם, רצון אדיר להחזיר", שחזר. אך כעבור שבועיים שינה כיוון לגמרי: "חשבתי - אם אבוא לאתר בנייה סמוך וארצח חמישה, מה זה יעזור? רק אביא למעגל דמים, ואת הבת שלי זה לא יחזיר. הבנתי שאולי אשפיע על העתיד, העבר כבר אבוד".

בעקבות זאת, יצר בן קשר עם חוג ההורים של פורום המשפחות השכולות, ישראליות ופלסטיניות, והחל לפעול למען דו קיום ושלום מעל כל במה אפשרית. "המפגש עם משפחות יהודים ופלסטינים שאיבדו בן משפחה מדרגה ראשונה, נתן לי את הטעם להמשך חיי. מאז אני פועל מתי שנדרש".

"פשוט עוד אזרחים ששילמו מחיר כבד"

הורים לא מעטים ראו עצמם נדחפים לפתע לעשייה פוליטית מתוקף דחף פנימי שלא בא על סיפוקו. גם ציון בירי, אביו של סמל דוד בירי, חייל גבעתי שהיה ההרוג הראשון באינתיפאדה השנייה, עמד במוקד אור הזרקורים פעם אחר פעם. הוא התבטא ואמר לא אחת כי יש לחזור להידברות ולזנוח את הקיצוניות משני הצדדים. בראיון שהתקיים בסמוך למועד הפינוי של גוש קטיף ונצרים - היישוב בסביבתו נהרג בנו - אמר שהיה מוכן לוותר על ביתו אם יחזירו לו את דוד.

"אני מניח שרבים באוכלוסייה אוחזים בדעה פוליטית דומה לשלי. התעסקתי בזה בתחילה, אך הפסקנו לנבור, עתה אנו מתעסקים רק באובדן הפרטי של הילד שלנו", הוא אומר כעת. "בתחילת הדרך דיברנו על זה, על ההתנחלויות, אך דעתנו לא שונה משל אחרים לגבי שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות, אנו פשוט עוד אזרחים ששילמו מחיר כבד".

חבריו של בירי מגבעתי בהלוויתו (צילום: AP)

בירי זוכר היטב את היום בו נודע לו על מהות המחיר ששילם. "ב-12 בלילה דפקו בדלת, ואנחנו מסתכלים בעומדים מולנו, כמו בכל אותם הסיפורים. אתה מציץ, רואה מדים ואומרים: 'תשמע, הבן שלך במצב אנוש בסורוקה'. מעיר את הילדים הקטנים, ואומר שההורים נוסעים לשם. אתה לא יודע אם הם דוברים אמת, או מרככים את הבשורה, ושומע מהרופאים שאין הרבה מה לעשות", הוא אומר בשקט. היום הזה לא יעזוב אותו עד יום מותו. "אני אפילו לא לצריך לשחזר, זה כאן תמיד, במיוחד הנקודה בה עומדים לנתק אותו. אני עומד מולו, ילד שלם, ונפרד. עוזב אותו שם".

שבוע או עשור, הכול תלוי באותו הרגע בקרב המשפחות השכולות,

 מסביר בירי: "התאריך רק מעצים את התחושה. זו כבר תקופה ארוכה, אך לעתים יש תחושה שכאילו אתמול בערב דפקו כאן על הדלת, ואתה אומר שלא יכול להיות שעברו שנים רבות".

ועדיין, גם בבית בירי החליטו לא לאפשר לשכול המרחף מעל למנוע מהם להמשיך לחיות. "אנו מתעסקים בזכרו, וחיים עם האובדן 24 שעות ביממה, אך יש לנו עוד שלושה ילדים שהיינו צריכים ללוות אותם ולא לשקוע במוות. אנו ממשיכים לחיות כי יש עוד מחויבויות".