השלמה עם השיגרה או הימור על ריגושים?
בפעם הראשונה שראיתי את "הגשרים של מחוז מדיסון" הייתי בת 20 וחשבתי שפרנצ'סקה צריכה היתה לבחור אחרת. עכשיו, בבגרותי, אני מבינה אותה. הגיג על דילמה קלאסית
למי שלא ראה את הסרט אני ממליצה בחום לראות אותו ואחר כך לקרוא את הטור שלי. ולמי שכבר ראה או לא אכפת לו מספוילרים - להלן התקציר: פרנצ'סקה היא עקרת בית בת 40 ומשהו, אם לשני מתבגרים ורעיה של גבר טוב ואוהב. יש להם חיי זוגיות טובים למדי, האהבה והפרפרים שהיו בתחילת נישואיה פרחו להם ופינו מקומם לשיתוף ולחברות. אפשר לומר שחייה משעממים, אבל בסך הכל אי אפשר לומר שרע לה או שהיא סובלת. היא חייה חיים בינוניים, על כל המשתמע מכך.
נזכרת בצער בחלומות שעליהם ויתרה לטובת המשפחה
יום אחד בעלה וילדיה נוסעים יחד לארבעה ימים ומשאירים את אותה לבדה בבית. בדיוק בזמן הזה נכנס לחייה גבר בשם רוברט, רווק מזדקן. בין השניים מתפתח רומן בן ארבעה ימים. הרומן מעורר בפרנצ'סקה את כל הרגשות הנשכחים. היא פתאום חוזרת לטפח את עצמה, מביטה ובוחנת את עצמה במראה. מודעת לכל חלק בגוף שלה שהוסתר בשמלות בית ולכל חלק בנשמה הסוערת שלה שתמיד היתה שם, רק נקברה בשיגרה. היא נזכרת בצער בחלומות שלה עליהם ויתרה לטובת חיי המשפחה. כשרוברט מציע לה לעזוב את חייה הנוכחיים ולהצטרף אליו לחיי נדודים סוערים ומרתקים, פרנצ'סקה נאלצת להתמודד עם הדילמה הקשה ביותר בחייה: האם לעזוב את משפחתה לטובת האהבה? או לוותר על אהבתה לרוברט, לוותר על חלומותיה, להקריב את אושרה ולאחוז במשפחתה ובחיים שבנתה? כך או כך, יש לה המון להפסיד. אכן, דילמה לא פשוטה.
אבל מעבר לעניין המוסרי של הפגיעה בבעלה ובילדיה, היא הבינה דבר נוסף: ההימור שהיא תיקח אם תעזוב את ביתה ומשפחתה – הוא הימור מסוכן מדי. היא הבינה שגם היחסים עם המאהב שלה מן הסתם יהפכו בסופו של דבר לעניין שגרתי, כי זה טבען של מערכות יחסים. היא הבינה שתפסיד הרבה יותר מאשר תרוויח אם תעזוב, ושחיי שיגרה נוחים ובינוניים הם לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה. לכן, בסופו של דבר היא מוותרת על המאהב שלה ונותנת לו ללכת ולעזוב אותה ואת חייה לנצח.
אני חושבת שפרנצ'סקה קיבלה את ההחלטה הנכונה. אילו חיי הזוגיות של פרנצ'סקה היו גרועים, אילו הילדים שלהם היו סובלים מכך, אילו היו כמה נסיונות כושלים לטפל בזוגיות הזו באמצעות יועץ או פסיכולוג - הייתי מבינה החלטה לעזוב עם רוברט. אבל זה לא היה המצב של פרנצ'סקה. היא לא סבלה בבית, היא סתם היתה עקרת בית משועממת, שחיה חיים פשוטים ולא-מספקים, ופתאום גילתה מחדש את ההתלהבות והפרפרים בלב.
אהבתי את "הגשרים של מחוז מדיסון" לא רק כי הוא סרט על הקרבה, על מוסריות אישית או על בגידה. אהבתי אותו בגלל המשמעות העמוקה יותר שלו: למידה והבנה שהחיים הם לא תמיד בדיוק מה שציפינו שיהיו, והשלמה וקבלה של המצב הזה.
זהו סרט על הבחירה היום-יומית בזוגיות שלנו ובמשפחה שלנו. ובעצם, זה גם סרטי על תהליך התבגרות של אשה: על הדילמות, הטעויות, האכזבות והקשיים איתם היא מתמודדת – אלה שבזכותם היא כל כך אשה.
ואתם, מה דעתכם?
לפנייה לכתב/ת 
