חובבי ציון החדשים - העצב הכואב של השמאל
לתשומת לבך, פרופ' כספי: כשעלינו מרוסיה לארץ התפזרנו בפריפריה, ושם, בעידוד ה"עמך" הישראלי, פנינו לימין הפוליטי - מתוך צורך בביטחון. לא חמולה ולא נעליים
המציאות, עם זאת, מורכבת יותר מהתיאור הפשטני הזה. אכן, אנו ה"רוסים" הגענו בהמונינו לישראל בשנות ה-90 ושינינו ללא היכר את החברה הישראלית. רבים מן העולים הגיעו דווקא לעיירות הפיתוח ולערים הנידחות. ככל גלי העלייה במאה השנים האחרונות, כך גם מצבם הכלכלי של העולים האלה לא אפשר להם ליהנות מחיי המותרות של התל-אביבניק הממוצע.
כך, במקביל להפניית הון אנושי ותרבותי דווקא במקומות החלשים של החברה, התחברו העולים מרוסיה גם לרעיונות המדיניים והפוליטיים של ה"עמך" הישראלי - הימין הפוליטי. לא מה"חמולה" הרוסית שאבנו את ההשקפות האלו, אלא דווקא מה"צברים" שסביבנו.
בבחירות 1992, אני זוכר שרבים מקרב מכריי הצביעו למפלגת העבודה. רבים מהעולים היו מובטלים מכיוון שישראל לא הכירה בתעודותיהם המקצועיות, וחייבה אותם לעבור מבחני הכשרה. מומחים רבים ומקצוענים פנו דווקא לעבודת כפיים, שכן העברית לא היתה שגורה בפיהם. עסקני מפלגת העבודה ניצלו את מצבם ושכנעו אותם שיקבלו עבודה - בגלל שם המפלגה. כמובן, כשעלתה מפלגת הפועלים לשלטון - הבינו העולים שלא עבודה ולא נעליים.
זה היה השיעור הראשון בדמוקרטיה של מי שהגיעו מארצות הקומוניזם זה מכבר.
לאחר תהליך אוסלו, ניסו העולים להבין מדוע מוכנה הנהגת המדינה לוותר על שטחי מולדת תמורת הבטחות שווא של חבורת "טרוריסטים" (כך הצברים לימדו אותנו לכנותם) - ולאף אחד לא הייתה תשובה. לפיכך, פנו העולים למי שהבטיח קודם כל ביטחון - הליכוד ונתניהו. נתן שרנסקי וחבריו ל"ישראל בעלייה" הבינו את רחשי לבם של העולים וניצלו זאת במצע לאומי ותקיף - והצטרפותם לליכוד בבוא היום היתה מובנת מאליה. כך גם ליברמן, לאחר מכן, עם מפלגת "ישראל ביתנו".
פרופ' כספי בלבל בין סיבה ומסובב. ליברמן - או אף "מוכתר" אחר, כפי שפרופ' כספי מכנה זאת - אינו הסיבה לפניית מרבית העולים לימין. הפופולריות שלו היא דווקא התוצאה של ההבנה המדינית של רוב העולים, שבחרו, בצורה מודעת, לא להסתכן בחזיונות שווא של אוסלו אלא להסתכל במציאות נכוחה, ולבחור קודם כל בבטחון המדינה שזה מכבר הגיעו אליה.
ייתכן שהסכנה התמידית הזכורה מרוסיה, להיפגע מפני שאתה יהודי, השפיעה יתר על המידה על הרצון לביטחון. אך בעצם, הרי זה מה שהנחה גם את ראשוני חובבי ציון - תנועה שנולדה ברוסיה - לחשוב על בית לאומי לעם היהודי.
ואולי חבריי הצברים, דור שלישי לאותם חובבי ציון והחלוצים הציונים שחירפו נפשם במאבק למען המולדת תוך ייבוש הביצות והחייאת השפה העברית, אולי הם פשוט התעייפו? ואילו אנו, העולים, באנו עם כוחות מחודשים כמו אלו הראשונים?
אלו רק כמה רעיונות שיכולים להסביר את התופעה הפוליטית שפרופ' כספי מכנה "הצבעה חמולתית". אך מעבר לכך, נדרש גם לערער על המסקנה שאליה הגיע, כי יש למנוע מעולים להצביע בבחירות אם לא עמדו במבחני בקיאות בפוליטיקה.
ראשית, אל לנו לראות ציבור מסוים כמקשה אחת. הציבור הרוסי אינו חמולה, בדיוק כפי שגם הערבים או מתיישבי יש"ע, לדוגמה, אינם מצביעים למפלגה אחת. שנית, ההצעה הזו פוגעת בעקרונות הפלורליזם והשיוויון שהם בסיס הדמוקרטיה באופן כללי. הרי זהו דווקא משהו שהחברה הישראלית לימדה את העולים מברית המועצות - דמוקרטיה מהי. האם אנו רוצים לגרוע מערכי הייסוד של הפלורליזם הישראלי?
טענות מן הסוג הזה אין להן מקום בישראל - אם מותר לי כעולה (ישן) להביע את דעתי.
אדי יאיר פריימן עלה ארצה ב-1990 עם משפחתו, וכיום חבר הדור הצעיר בליכוד ויועץ לשר יוסי פלד
לפנייה לכתב/ת 
