אצבעות עושות צל של אקדח

הרעש כאקדח

צעקות היו חודרות דרך הקירות. אפילו המוזיקה לא יכלה להתנגד להן.

הן ניכסו לעצמן משהו מפרק.

כמו כפות ידיים הן היו נכנסות לבית החזה ונפרסות על כל אצבעותיהן,

עושות צל של אקדח.

האגודל הנצרה, המורה הקנה, שלושת האצבעות הנותרות לוחצות על ההדק.

גם אחריהן היו הדיבורים משתרבבים דרך חור המנעול,

כזבובים.

הייתי שוכבת על מזרן הרצפה ונאחזת בעצמי.

השקט היה הכוח שלי, החושך היה הכוח שלי, החלונות הסגורים, הדלת הנעולה,

תיבת הנגינה המודרנית.

כולם לחמו איתי בתורשת הרעש.

הילד כנקודת אור

במרכז החלל השחור נח הילד כנקודת אור על מיטת ברזלים מבריקה. גופו לבן, עיניו פקוחות. הוא מקיא. תחילה מזון, אך לא כי איננו רוצה בו, בפנים, אלא כי איננו יכול לעכלו, לשומרו, להחזיקו. וכשהמזון פוסק,

קשורים כשרשרת קמעות, יוצאת ראשית הוושת, מתהפכת עליה הקיבה, נופלת ריקה לריצפה ומתגלגלת, מושכת אליה את המעי הנופל כחבל, ואת הלב בסופו, מחובר כעוגן. בכל רגע הוא נעשה קל יותר. נקודת האור מצטמצמת לכדי מיצמוץ, בדל ציפורן, הבזק תועה בקרנית העין.

יעל דין בן עברי, ילידת 1980, בוגרת תואר ראשון בספרות וארכיאולוגיה. פירסמה שירים וסיפורים בכתבי העת "כתובת", "הליקון", "שחרזדה", ה"חוטם" ו"מאזניים"