נולדנו לחיות יחד
את השסע עם ערביי ישראל יש לפתור בראש ובראשונה בערוץ החברתי-כלכלי: תוכניות מתאר, אזורי תעשייה, חינוך ותרבות, פיתוח תשתיות ושילוב במוסדות הממשלה
נדמה כי בישראל, היכולת לצפות קדימה קשה עוד יותר מאשר במקומות אחרים. אנו חיים במציאות פסימית, אך תמיד מוצפים אופטימיות. אנו חיים במציאות של שלום, אך תמיד במלחמה. אנו שואפים לעצב אזרח ישראלי גם אחרי 62 שנה, אך לא מצליחים לתת מענה עבור 20% בני המיעוטים החיים בקרבנו. במציאות הזו נותרו שני תרחישים: התנגשויות חוזרות, או הפנמה כי נולדנו לחיות יחד.
זה כ-35 שנה אני עומד בראש רשות משותפת ליהודים וערבים - מעלות-תרשיחא. במשך שנים אני מעצב לעצמי השקפת עולם שנגזרת מהאתגרים שמציב לי התפקיד, כראש עיר הממוקמת באזור רב-גוני בו חיים יהודים, ערבים ודרוזים שלכולנו הרבה מהמשותף, אך מעט מהשונה - שבכל זאת עושה המון הבדל.
השונה הזה, שפרץ בלהבות באוקטובר 2000, פיכח אותי, והוביל אותי להגדיל את תשומת הלב לרחשים שונים בחברה הערבית.
תשומת הלב הזו גרמה לי לחרוג ממנהגי ולהתריע. במאי 2009 שיגרתי מכתב לשר לענייני מיעוטים, פורפ' אבישי ברוורמן.
בין יתר הדברים, כך כתבתי: "...נראה כי ישנם גורמים הבוחרים לטמון ראשם באדמה, ולהתעלם מסימפטומים של תסיסה שתוצאותיה מסוכנות לכולנו... אני מזהיר: אם הממשלה לא תתעורר ותפעל למען לתיקון יסודי של מצב בלתי נסבל זה, הנבואות השחורות ביותר תהפוכנה למציאות קשה".
חששתי בכתיבת שורות אלו, משום שאולי הנבואה הזו תהפוך למציאות קיימת בידי קיצונים. החלטתי בכל זאת לכתוב משום שידעתי שקיצונים לא פועלים בוואקום, הם מנצלים מציאות קיימת שנוחה להם לפעילות.
מקץ עשור, לא הרבה השתנה במציאות שאפשרה אז לקיצונים לפרוץ סדק קל בחברה ערבית נורמטיבית שהפכה בתוך שעות לנחשול אלימות חסר מעצורים. המאורעות אמנם יצרו שיח, אך הוא עודנו נוקב וקשה.
למרות שנראה למרבית אזרחי ישראל היהודים שמאורעות אוקטובר פרצו בגלל האירועים בגדה המערבית, לא נכון הדבר. היתה זו רק העילה ליצירת הסדק בידי קיצונים, שהתירו את הרסן מאלו שמוחים רק למען זכותם לחיות בכבוד ובשגשוג. לכאורה, ועדת אור היתה אמורה לתת מענה לאותו תסכול - אך כמו כל יתר ועדות ישראל, היא לא אכזבה את שולחיה, ולא הניבה דבר.
תמורות אינטלקטואליות שחלו בקרב הדור הצעיר הערבי בעקבות המודעות הגוברת להשכלה גבוהה והתפתחות התקשורת הערבית הובילו מחד לשיח ציבורי פנימי בחברה הערבית ולשיח עם החברה היהודית, אך מאידך לדעתנות, לגיבוש שאיפות ולמציאת דרכים שונות לתיקון עיוותים. ככל שהידע והדעת גברו, כך התסכול גבר עוד יותר, והוא עולה כיום על המימדים שהיו קיימים לפני שנת 2000.
אצל היהודים, לעומת זאת, לא חל שינוי משמעותי. האדישות שלנו כאזרחים חזקה במקרה זה יותר מכל. בחצי שנה הראשונה, הכעס עוד שלט והיה מעין חרם כלכלי מינורי. אולם מהר מאוד, החיים המשותפים הדמיוניים חזרו להתקיים.
למנוע את ההתפוצצות
המציאות, מכל מקום, היא אותה מציאות: מצבם של היישובים הערבים והדרוזים הוא חמור בלשון המעטה. בעוד החברה הישראלית מתקדמת וצומחת, העוני בכפר הערבי הולך וגואה וישנן בעיות רבות בנושאי חינוך, קידום נוער, תרבות ותעסוקה. אין אזורי תעשייה ומסחר, והכנסות הארנונה אינן מספיקות לכיסוי 20% מהוצאות הפעילות של הרשות המקומית הערבית והדרוזית. חוסר האפשרות להרחיב שטחי שיפוט, העדר בנייה ציבורית ופרויקטים כלכליים כגון אזורי תעשייה - כל אלו מובילים למצוקות קשות, וצעירים רוכשים דירות ביישובי הסביבה ועוזבים את הכפר.
חשוב לי להבהיר: מוטלת אחריות גדולה גם על ההנהגה הערבית המקומית והארצית. עליה לקבל את כל הסיוע מהממשלה, אך מצופה ממנה לפעול במקצועיות. על החברה הערבית מוטלת החובה לבחור לרשות המקומית הנהגה מקצועית ויציבה, ולא על-בסיס חמולתי. על החברה הערבית לדרוש מחברי הכנסת הערבים לפעול ביתר שאת ובצורה פרלמנטרית חכמה לקידום נושאים חברתיים בכלל, שבין היתר ישפיעו על האוכלוסייה הערבית.
אני מצפה מההנהגה הערבית לעזוב את "תרבות הכותרות" ולפעול לפי כללי המשחק - בחקיקה, ואף מתוך הממשלה. אסור לרטון כל היום מה לא בסדר - צריך לשאוף לתקן בעצמנו. מנגד, על המגזר היהודי חלה החובה לסייע. על הממשלה להבין כי תקציבי תמיכה לא יפתרו את הבעיה - יש להעביר תקציבי השקעה, שיחוללו שינוי ולא רק יכבו שריפות.
מייד אחרי אירועי אוקטובר הגשתי לממשלה את התוכנית "נולדנו לחיות יחד", שהוגשה לאחרונה שוב לשר לענייני מיעוטים. עיקריה כוללים פעולות אופרטיביות בתחומי תוכניות מתאר, הקמת אזורי תעשייה משותפים, חינוך ותרבות, פיתוח תשתיות, שילוב במוסדות הממשלה ויצירת שיתופי פעולה משותפים בינלאומיים (השלטון המקומי פועל מול האיחוד האירופי להקמת מנגנונים משותפים בין ערים בישראל, ברשות הפלסטינית ובאירופה).
ישנם כאלו שדוחים כל פיתרון משום סוגיית גביית הארנונה הנמוכה ברשויות המקומיות הערביות. עליהם להבין שזהו רק סימפטום. מי שמתחיל משאלת הארנונה, למעשה מתחיל מהסוף להתחלה - הוא לא רוצה לפתור, הוא רוצה להגיד מה התוצאה. הוא לא מחדש כלום, ולצערי זו המדיניות הרווחת.
סיימנו עתה במרכז השלטון המקומי סקר צרכים במגזר הערבי והדרוזי, שבדק את הקיים אל מול הצרכים בכל תחומי החיים. כל זאת כדי שלא נדבר בעלמה על קיפוח, אלא נציג סקר עובדתי שעל בסיסו יינתן מענה הולם.
ללא יישום התוכנית להשלמת הפערים העמוקים, אנו, אנשי המנהיגות המקומית, צופים התפוצצות חוזרת - קשה יותר מקודמתה.
שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות-תרשיחא ויו"ר מרכז השלטון המקומי
לפנייה לכתב/ת 
