איך נמנע את אירועי אוקטובר 2010?

מי שעוסק בחקר החברה הערבית בישראל הצביע כבר אז, עוד לפני האירועים, על המגמות של ניכור וחוסר אמון של הציבור הערבי במערכת השלטונית ובשיטה הדמוקרטית, ועל סכנה של התלקחות אלימות בהיקף רחב.

אחרי שנים טובות תחת רבין, הגיעו שנם של אכזבה מדינית והרעה ביחס למיעוט הערבי, וב-1996-2000 חלה הקצנה שעליה הצביעו גורמים במשטרת ישראל ובאקדמיה כבעלת פוטנציאל לאלימות.

סימנים ניתן היה לראות באירועים אלימים סביב מאבק על קרקעות, כמו גם היקף הפרות החוק בבנייה בלתי חוקית וברמת פשיעה על רקע כלכלי. גם דפוסי הצבעה הראו מגמות של הקצנה, שהתבטאו בהתחזקות בל"ד והתנועות האיסלאמיות.

לאחר "העשור האבוד" על פי הגדרתו של פרופ' סמי סמוחה, תחושות הזעם, העלבון והקיפוח קשות יותר. אם בקיץ 2000 היתה הכתובת על הקיר, הרי שהיום היא כתובה באותיות גדולות וברורות יותר.

אך מעבר לקיפוח, הקונפליקט הבסיסי ביותר בבסיס המצב הוא היותם של הערבים מיעוט, בני העם הפלסטיני, במדינה יהודית - אך עם זאת אזרחי ישראל, והם רוצים להשאר כאלה. האם ניתן להגיע לנקודת איזון ולהכיל את הניגודים?

השנים שחלפו השפיעו בכיוונים מנוגדים. מחד, התחזקה הזהות הפלסטינית והפכה למרכזית בהוויה הפוליטית של ערביי ישראל. מאידך, מגמות בעולם הערבי וברשות הפלסטינית, ששיאן בתכנית השלום של הליגה הערבית, הבהירה לערביי ישראל כי הכתובת עבורם היא החברה הישראלית וממשלת ישראל. מסמכי "החזון העתידי" מעלים את דרישתם לאוטונומיה לאומית.

הידברות מתמדת

מקץ עשור שנים, הופך הדיון על זהותה של ישראל כיהודית ודמוקרטית מורכב וקשה יותר. השנים שחלפו הבהירו לא רק את מגמות ההקצנה, אלא גם את הרצון בקרב רוב הציבור הערבי בישראל להיות חלק מהחברה הישראלית.

לצד ההקצנה, מראים המחקרים, כמו גם השיח הציבורי, שרוב אזרחי ישראל הערבים חשים עצמם ישראלים, ובתנאים מסוימים יהיו מוכנים להשלים עם חיים כמיעוט שווה זכויות במדינה דמוקרטית שהיא מדינתו של העם היהודי. השאלות העומדות בפנינו, הן מה הם אותם תנאים, והאם אנחנו, הרוב היהודי, מוכן לשלם את מחירם?

הבה נבחן את התנאים. הראשון הוא הסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים. הקמת מדינה פלסטינית תאפשר לאזרחי ישראל הערבים להקנות ביטוי לזהותם הלאומית באמצעות זיקתם למדינת לאום שכנה. עם הקמת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד ישראל, יבוא הקץ למצוקתם שנובעת משייכות אזרחית למדינה שכובשת את בני עמם. הרוב היהודי יפסיק להתייחס אליהם כאל מחנה אויב, וכך יוסר חסם עיקרי להרגשת ההזדהות שלהם עם מדינתם.

התנאי השני: עלינו לנקוט מדיניות שמאפשרת איזון במתח שבין זהותם כפלסטינים לאזרחותם כישראלים. במרכז מדיניות זו יש לעצב רכיב של שותפות אזרחית, כבסיס לחיים משותפים.

שירות התנדבותי אזרחי, המפתח את הפרט בהעניקו לו כיוון מקצועי, התורם לקהילה באמצעות שילוב צעירים בעבודות חיוניות, המגביר את האינטראקציה בין חלקים שונים באוכלוסיה, המדגיש את תרומתו של האזרח לחברה, לקהילה ולמדינה כחלק מתפיסת האזרחות, יכול להיות תחילתו של בניית רכיב זה. מהצד הערבי יש נכונות הולכת וגוברת ללכת במסלול זה - ועל המדינה לעודד אותה.

התנאי השלישי הוא ניהול הדיון במסגרת כללי הלגיטימיות של הקהילה הבינלאומית. גם באירופה מתחזקת הדילמה של יחסי רוב-מיעוט והשפעת המיעוט על זהות המדינה,

והקהילה הבינלאומית מוכנה, יותר מבעבר, לקבל את התפיסה הישראלית בה זכותו של הרוב היא לקבוע את זהותה של המדינה, גם מול מיעוט אתני-תרבותי גדול, כל זמן שהשוויון נותר מלא, וזכויות האזרח נשמרות.

כללים אלה גם מדגישים את הצורך לערוך את הדיון הציבורי תוך הידברות מתמדת ושיתוף מלא של נציגי המיעוט הערבי.

עשר השנים שחלפו הסיגו אותנו לאחור, והפכו את הדיון למורכב וקשה יותר. המנהיגות הישראלית כשלה כשלא קראה את הכתובת על הקיר. מבחנה כיום הוא בקביעת מדיניות לאור לקחי העבר. זהו אינטרס חיוני של החברה בישראל ושל מדינת ישראל, לצורך יצירת חברה משותפת שבה לכל האזרחים יש יכולת להיות חלק ממנה, אך גם לשמור על זהותם.

עמי אילון עמד בראש השב"כ עד חודשים ספורים לפני פרוץ אירועי אוקטובר. מיוזמי "עתיד כחול לבן"