אם לא מסתדר, לברוח או להמשיך להילחם?
ביחסים בין גבר לאשה אנחנו כמעט תמיד נמצאים בתחום האפור, אם מכיוון שתמיד יש שני תחומים כל כך שונים זה מזה, ואם מכיוון שיחסים מטבעם הם מסגרת משתנה, חסרת צורה מוגדרת
כשחיות נפגשות בסיטואציה הישרדותית, הטבע נותן להן את האפשרות לברוח לנפשם או להלחם. בהתאם לזן שלהם, לרמת הסכנה ולמשימה בוחרות החיות בין להילחם בסיטואציה או לברוח ממנה. כל כך פשוט, כל כך ברור.
אנחנו, בני האדם, לא זכינו בקלות של הבחירה המוגבלת. אנחנו קיבלנו את הזכות המפוקפקת לחשוב מעבר, להתנועע במרחב האפור שבין הבריחה ללחימה במאבק הישרדות קיומית, נפשית, מנטאלית, ואפילו - הישרדות של העניינים שבלב. אנחנו יודעים להיות גם סטטיסטים במאבק על חיינו, ופשוט לעמוד דום גם כאשר סיטואציה כמעט וסוחפת אותנו לתוצאה שלא בהכרח מקובלת עלינו.
פעם הייתי אקטיביסטית. אני חושבת שבראשיתי הייתי מעין לביאה-גורה המגוננת על זכותה להיות החזקה שבחבורה, זאת שהתמסרה טוטאלית למטרתה בחיים. כנערה פקדתי את כל הצמתים, את כל האסיפות ואת כל הפעילויות שהמסגרת החינוכית-פוליטית שלי הציבה בפני. כנערה גם גוננתי על רכושי, אפילו בפני בני שבטי, ונעלתי את הדלת של חדרי בנימוק של שמירה על פרטיות חפציה של נערה מתבגרת. כנערה נלחמתי על הבחור שאהבתי, באהבה עיוורת של גיל ההתבגרות.
גם עם גיוסי לצבא נלחמתי עם כל תכונותיי, עם הפה הגדול, עם קריאת התיגר האופיינית שלי על סמכות, כדי להגיע למעמד הלביאה. כעבור מספר שנים השתחררתי, עם מלבנים מפליז זול על כתפיי.
נמנמתי שלוש שנים על הספסלים הנוקשים, או על הדשא
איפשהו בדרך נגמר לי הדלק. איפשהו בדרך נדמה החיה שבי וצמחתי להיות אזרח מהשורה. חצי מורדמת הצטרפתי לשורותיה של האקדמיה. נמנמתי שלוש שנים על הספסלים הנוקשים, או על הדשא הירוק של הפקולטה לענייני שום דבר, בהתמחות מורחבת במה לעזאזל נסגר.ישנתי בעמידה גם כשהחיים אותתו לי שאני כנראה לוקחת את הדרך הלא נכונה שעברתי לגור עם בחור, ועוד יותר שתקתי גם שהוא החליט בשבילנו שדי. מרוב בכי על מר גורלי, אבל בלי שום אסמכתא שעשיתי במשהו בנידון, נרדמתי באוטו של אבא שבא לחלץ את הגורה שלו.
רק בשנה האחרונה משהו בי, משהו באהובי, הצית בתוכי שוב את רוח האקטיביזם. משהו שוב התעורר לחיים ורצה להיות חלק פעיל בגורלו, לא עוד צופה מהצד. נלחמתי, הרמתי, הזזתי אבנים, סידרתי חומה, הנפתי דגלים, ונאמתי את משנתי פעם אחר פעם באוזני מי שבחר להיות לצידי.
גם כשהזמנים נעשו קשים יותר, לא ויתרתי ובדרכי שלי נלחמתי על זכות הקיום שלי, על זכות הקיום שלנו, כי באמת ובתמים האמנתי שמגיע לו לביאה ולא צופה, האמנתי שמגיע לי להיות שוב פעילה אמיתית בזכות שלי להרגיש משהו משמעותי.
לא יכולתי לראות את התחום האפור. לא יכולתי לראות שיש הרבה דברים בינינו שהם בכלל לא קשורים ב"ביחד" שלנו. לומר את האמת, עדיין קשה לי לראות אותם, גם אחרי שהאמת ירקה בפרצופי הדומע.
ביחסים בין גבר לאשה אנחנו כמעט תמיד נמצאים אי שם בתחום האפור, אם מכיוון שתמיד יש שני תחומים כל כך שונים זה מזה, ואם מכיוון שיחסים מטבעם הם מסגרת משתנה, חסרת צורה מוגדרת. נדיר שמתקבלת הזדמנות למערכת יחסים שבה שני בני הזוג נמצאים באותה הנקודה, עם אותם מערכת אמונות, צרכים ורצונות. באחריותנו לתפעל את המערכת הזאת כך שהכוחות הנ"ל יפעלו יחד לטובת המסגרת, ולא יאיימו על קיומה.
זה לא שאני רואה את הכל כזירה מאיימת. אבל אם תשאלו כל זוג, הטריים המתמודדים עם סידורי שולחן בחתונה של השנה, הוותיקים שכבר פינו את ילדיהם מהבית, או המגששים מבינינו, תראו שלכל מערכת יחסים יש מספר שלבים. כדי לתחזק מערכת יחסים צריך להיות מסוגלים לקבל החלטות של חיים ומוות ולהיות בעלי יכולת לניהול מערך לוגיסטי, לפחות ברמה של אוגדה. אהבה אמיתית מצריכה דריכות, מסירות, דבקות במשימה ואמונה בצדקתה. ולא פחות מזה. רק אז אתה זכאי באמת להתכרבל בשלווה מוחלטת עם הפרטנר שלך למטס הזוגי.
ואני, כמו הלביאה שברצוני היה לחזור להיות, הסתערתי בכל הכוח להגן על הזכות שלנו לצעוד יחד וניסיתי לקבל כל צורה הנדסית שנכפתה עלינו מתוקף המציאות. למרות שפגשתי את האריה שבו, ואף ראיתי את השעיטה המשותפת שלנו, לא ידעתי איך להתמודד עם התחום האפור שהוא עטה כגלימה על צווארו. אם לדייק, סירבתי להיכנע לתחום העמום, מתוך אמונה שלשנינו מגיע יותר. כיוונתי את הרוח האקטיביסטית שלי למקום שלא ידע להכיל לחימה, ועולמי נצבע באפור כהה.
בערב אחד, מערכת היחסים שבינינו הכניעה אותי ואילצה אותי לפרוש.
כולי תקווה שיום אחד אחזור שוב להאמין שיש ביכולתי להילחם בתחומים האפורים של חיי ולנעוץ שיניי במטרה הראויה לכך. כולי גם תקווה שהפעם, הוא יהיה שם לצידי.
- מאמרים, סיפורים וטורים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
פעם הייתי אקטיביסטית
צילום: index open
מומלצים
