לפני שהייתה פה אינטרנט

העובדה שיש רשת תקשורת מחשבים אחת, שמחברת את כולנו באותו אופן, ושמי שנכנס אליה מפקיסטן מקבל את אותה הרשת כמו מי שנכנס אליה מאיטליה, היא עובדה מוזרה.

תחשבו על זה: רק בישראל אנחנו מתדלקים בשש רשתות תחנות דלק שונות. כשאנחנו מתקשרים מהאורנג' שלנו לטלפון הוט של דודה שרה, אנחנו עוברים דרך שלוש רשתות טלפון. ואף אחד מאיתנו לא מסכים מי מכין את הפלאפל הכי טוב.

שירותים פופולריים אוהבים להיות בתחרות עם שירותים אחרים, שמציעים בערך או בדיוק אותו הדבר. העובדה שהאינטרנט הצליחה להחליף את כל רשתות התקשורת הממוחשבת, ובכמה מקרים אפילו לבלוע את התחרות, היא מאוד לא טריוואלית.

למעשה, בעשרים השנים שלפני פריצת האינטרנט, היו לא מעט שירותים מקוונים אחרים. הם היו זמינים באופן מקומי, הגעת אליהם ישירות, בדרך כלל באמצעות מודם שמחובר לקו הטלפון הביתי, משתמשיהם הם לא חלמו שיהיו להם אלפית מהדברים שמציעה לנו האינטרנט. אבל היה בהם כיף: בחלקם היה את מה שמביא את כולנו לאינטרנט, כלומר פורנו, ולא היו בהם טוקבקיסטים. הנה כמה רשתות מחשבים מתחרות שהיו כאן לפני שלכולנו היו כתובות IP ואימייל.

2,600: הפריקרים שהתחילו הכל (1957-2006)

מרכזיות הטלפון של היום הן אלקטרוניות, אבל עד לא מזמן הן היו אנלוגיות (בארה"ב הושבתה האחרונה שבהן רק לפני ארבע שנים). יש כל מיני משחקים שאפשר לשחק עם מרכזיות אנלוגיות.

כשילד עיוור בשם ג'ו אנגרסיה גילה, בשנת 1957, שהוא יכול לשרוק צליל בגובה מסויים ולגרום למרכזיה לתת לו קו חינמי לשיחה שאי אפשר לאתר - הוא נתן, ללא ידיעתו, פתחון לגל של האקרים טלפוניים.

הם קראו לעצמם פריקרים ועשו כאוות נפשם בתוך רשת הטלפוניה: הם תחמנו טלפוניים ציבוריים, תקשרו זה עם זה באמצעות תאים קוליים שבעליהם נטשו אותם, ונפגשו בשעות קבועות כדי לדבר ב"פארטי ליינס" - כלומר, בקווים שבהם יכולים לשוחח בו זמנית כמה אנשים. זה היה הצ'ט המקוון הראשון, והוא היה פתוח רק ליודעי דבר.

טכנית, הפריקרים לא צריכים להמצא ברשימה הזאת: הם השתמשו ברשת הטלפונים הרגילה ולא היו להם מחשבים, רק ציוד פרימיטיבי לפריצה למערכות מיושנות. אבל כל סיפור צריך להתחיל במקום כלשהו, והסיפור של הרשתות הממוחשבות ללא ספק מתחיל באלו שפרצו לרשתות ותיחמנו אותן.

36-15: האינטרנט הצרפתי של מיניטל (1982-היום)

במידה מסוימת אפשר להגיד שהמיניטל, רשת המידע שהוקמה בצרפת ב-1982 ומנתה 25 מיליון משתמשים עד 1999, הייתה מאמץ ממשלתי לא פחות גדול מהאינטרנט.

ראשיתה בדיל שעשה משרד התקשורת המקומי (או ה-PTT) עם הצרכן הביתי: קבל מאיתנו טרמניל מחשב, שים אותו על השולחן של הטלפון בכניסה לבית, ובתמורה תסכים שלא לקבל מאיתנו את ספר הטלפונים השנה.

מספרי הטלפון היו זמין דרך המיניטל ובחינם, ואפילו יכולת לחפש בו באמצעות מנוע חיפוש פרימיטיבי - שלא היה הרבה יותר טוב מדפדוף בספר, אבל בכל זאת. מיניטל הייתה הצלחה גדולה. מיליונים קיבלו טרמינל בחינם. השירותים שהציעה הרשת היו מגוונים: היו חנויות מקוונות, היו שירותי חדשות וספורט, והיו גם מסג'רי רוזה - הודעות ורודות, כלומר, צ'טים אירוטיים. הממשלה הצרפתית הייתה ממשלה צרפתית, ולא אסרה על השירותים האירוטיים: הם פשוט הטילו עליהם מיסים.

למיניטל התחברת דרך מחשב טיפש, טרמינל, ועל פי רוב זה היה המיניטל-1 החתיך. לרוב השירותים חייגת דרך המודם שהיה מחובר למחשב את מספר הגישה למיניטל 36-15. המודם היה במהירות המסחררת של 1,200 באוד.

המיניטל הייתה כל כך מצליחה שקמו לה סניפים בבלגיה, בגרמניה, באיטליה, בשוודיה, באנגליה, וגם בארצות הברית ובקנדה. ההצלחה של מיניטל בצרפת עיכבה משמעותית את חדירת האינטרנט - כי לאוכלוסיה המקומית כבר היה שירות מקוון שנתן להם פחות או יותר כל מה שהם ציפו לו מהרשת: גישה לכמה חנויות, שירות טקסט, ומסג'רי רוזה.

מה קרה למיניטל? הוא עדיין קיים. היום הצרפתים הם עם מתורבת ויש להם אינטרנט - אבל הרשת הוותיקה עדיין שם, לשימושם של הזקנים ומי שעדיין לא מבינים מה כל הרעש באינטרנט הזה של האמריקאים, כמו ערוץ 1 צרפתי.

גם בארץ: BBS-ים (1978-1996)

הבי.בי.אס הראשון עלה לאוויר בשיקגו בשנת 1978. BBS הוא ראשי תיבות של Bulletin Board System, מערכת לוחות מודעות; במקור רצו הבי.בי.אסים להיות הלוח הזה שאתה ניגש אליו אם איבדת חתול או אם אתה מציע שיעורי גיטרה למתחילים ולמתקדמים.

הטכנולוגיה שעמדה לרשות המשתמשים הייתה כבר מורכבת יותר. בסוף ימיו של הבי.בי.אס, ניגשת לשירות עם מחשב אישי, ממש כמו לאינטרנט. מחשבים שלא היו טרמינלים, כמו במיניטל, נתנו לך כוח לעשות דברים גם כשלא היית מחובר לרשת - ומהר מאוד, אחד השימושים העיקריים של לוחות המודעות האלו היו הורדת קבצים שחברים אחרים העלו לשם: למשל, תוכנות ומשחקים, חלקם חוקיים וחלקם לא. למשל פורנוגרפיה, כמובן.

אבל היו גם דיונים בין משתמשים - שירותים שדומים לצ'אט ולאימייל היו סטנדרט בכל הבי.בי.אסים עד תחילת שנות התשעים, וברבים מהם - גם פורומים (לצד מודעות על חתולים שאבדו ושיעורי גיטרה).

כל השירותים האלו היו מקומיים. מאחורי כל בי.בי.אס עמד מחשב שהתקשרת אליו; חלק מהבי.בי.אסים דרשו דמי מנוי; אף אחד לא רצה להוסיף לעלות הזאת גם הוצאות על שיחת חוץ. ככה שאם היית בשיקגו, הבי.בי.אס שלך הכיל בעיקר אנשי שיקגו. אם גרת בתל אביב, הסיפור היה דומה.

במובנים רבים, הבי.בי.אסים עבדו בצורה שהיא הגיונית וסבירה יותר מאשר רשת על חובקת עולם: היו הרבה מהם, שהתחרו זה בזה.

בישראל, שבה הייתה סצינת בי.בי.אסים פורחת בתחילת שנות התשעים, היו שלוש רשתות: CICS, Excellnet ו-Ultinet.

אבל הבי.בי.אסים לא היו איים מבודדים: היו רשתות שחיברו ביניהם. חלק גדול מהבי.בי.אסים בארץ ובעולם היו מחוברים ברשת כמעט עולמית בשם FidoNet; היו לא מעט בי.בי.אסים שחברו לקבוצות ולרשתות, כמו אלו שהזכרנו. דרך חלקם יכולת לשלוח הודעה לחבר ששייך לבי.בי.אס אחר. את רשימת הבי.בי.אסים הקיימים - אף אחד לא גלש רק באחד - יכולת למצוא ב-A-List.

נצחון הרשת העולמית

מה קרה ל-BBS? מה שקרה לכל רשת אחרת בסיפור שלנו: שנת 1996. פתאום האינטרנט נהייתה פופולרית: פתאום אפשר היה להוריד ממנה תוכנה ששם שם איזה יפני, לקנות ספר מחנות שהפעיל שם איזה אמריקאי, לעשות צ'ט עם שתי איטלקיות ואירי אחד.

הרשתות המקומיות היו מגניבות. הייתה בהן חתרנות ותחושה של ייחודיות ואינדיבידואליות. הן היו העיסוק של גאוני מחשבים בעיני עצמם ואנשי חוד החנית הטכנולוגית בכל מקום. הן היו, כמו שאמרתי, מגניבות. אבל הן לא היו האינטרנט.