המתכון למלחמה באלימות
מפרשות בראשית ונח עולה שהאלימות טמונה עמוק בטבע האנושי, אז איך ניתן לרסן אותה ומי אשם באלימות הנוער? הרב חיים נבון עם התשובות מבית המדרש היהודי
בחודשים האחרונים אני חושש להאזין לחדשות. לפני עשר שנים, בכל פעם שפתחתי רדיו פחדתי שאשמע על פיגוע נורא; היום אני פוחד בכל פעם שאשמע על מעשה אלימות זוועתי. אחרי כל מעשה אלימות כזה בא גל של מאמרים ופרשנויות, בנוגע לשאלה מה גורם לאלימות להתפרץ. אבל לאור פרשת בראשית, השאלה צריכה להיות הפוכה.
לורד בריטי זקן אמר פעם שכבר כשהיו בעולם שני צעירים, אחד מהם היה פושע. מפרשת בראשית עולה שהאלימות טמונה עמוק בטבע האנושי. אחרי קין, אחרי חטאי דור המבול, מסיימת פרשת בראשית במסקנה פסימית: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום"; וכפי שמנסחת זאת פרשת נוח: "יצר לב האדם רע מנעוריו".
זיגמונד פרויד לעג לקומוניסטים, שחושבים שעם ביטול הרכוש הפרטי תתבטל גם התוקפנות האנושית: "זוהי מציאות שאוהבים להתכחש לה," כתב פרויד, "אך האדם איננו ברייה ענוגה הזקוקה לאהבה, המסוגלת לכל היותר להתגונן בעת שתוקפים אותה; אלא שבין הדחפים בהם ניחן האדם, הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות" ("תרבות בלא נחת").
אם כן, השאלה לא צריכה להיות מה גורם לאלימות להתפרץ, אלא למה היא לא מתפרצת כל הזמן, ולמה פעם הצלחנו לרסן אותה ביתר הצלחה. מה גורם לאלימות - זו אינה חידה; החידה היא מה מצליח לבלום אותה. וגם כאן יש לפרשת בראשית מה לומר. אחרי חטאו של קין, מעודד אותו הקב"ה: "ואתה תמשול בו", כלומר: ביצר הרע. באדם יש יצרים רעים, אך לאדם יש גם יכולת לשלוט בהם. שליטה עצמית היא הדרך היחידה לריסון האלימות. אך החברה שלנו אינה מחנכת לאיפוק ולריסון, אלא להיפך: למיצוי כל התשוקות וכל הרצונות. זהו מתכון ליצירת חברה אלימה ותוקפנית.
איך אפשר לפתח את יכולת השליטה העצמית? גם על כך משיבה התורה: על ידי הצבת גבולות. מייד לאחר בריאת האדם, הקב"ה הציב לו גבולות: את זה מותר לאכול, ואת זה אסור. למעשה, כל פרק א' של ספר בראשית מדבר על גבולות. אלוקים ברא את העולם, ואז הציב גבולות לכוחות הפועלים בו: גבול לים וגבול ליבשה, גבול לאור וגבול לחושך. גם האדם צריך גבולות. על ידי גבולות שמוצבים לו מבחוץ, לומד האדם את סוד השליטה העצמית מבפנים. זוהי דרכה של ההלכה היהודית, שמציבה לאדם גבולות, ובכך מחנכת אותו לחיים של איפוק ושליטה עצמית.
בעיר מגוריי השלווה, התנהל בחודשי הקיץ פולמוס ציבורי ער. חבורות של נערים צעירים שוטטו בעיר בשעות הלילה הקטנות, הרעישו ואף גרמו נזקים. מדובר, כמובן, בקבוצת מיעוט בתוך הנוער העירוני האיכותי. ובכל זאת, זהו מיעוט ניכר, שאף יצר נזקים ניכרים. בעיר התפתח ויכוח ציבורי בשאלה מי אשם: הנערים עצמם, המשטרה שנותנת להם קנסות, ואולי העירייה שלא בנתה מספיק מקומות בילוי.
לי יש תשובה אחרת: האשמים העיקריים הם ההורים. נערים בני ארבע עשרה לא צריכים להסתובב ברחובות בשלוש בבוקר, וגם לא במקומות בילוי. הם צריכים לישון במיטה. ההורים שלא מעזים לשים גבולות לילד ולדרוש ממנו להגיע הביתה בחצות, הם האשמים במעלליו ובהסתבכויותיו. נערים צריכים גבולות, וכפי שכל פסיכולוג יעיד - נערים גם רוצים גבולות. ולא רק נערים.
לפנייה לכתב/ת 
אילוסטרציה
צילום: עמית שעל
הרב חיים נבון
צילום: מרים צחי
מומלצים
