לחגוג יום הולדת בהודו: רק תביאו כובעי מסיבה

כאשר החליט יוסי אבישי לציין יום הולדת עגול וחגיגי בהודו , צץ במוחו רעיון, בהשראת הסרט "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ': במרכז הסרט - איש עם משימה חשובה, שנאלץ לנסוע מרחק גדול ללא רישיון נהיגה. הפתרון - נסיעה על מכסחת דשא. יוסי החליט שאת המסע הזה, לאורך הודו, הוא יעשה רכוב על גבי ריקשה שאינה משוכללת או חזקה בהרבה מאותה מכסחת דשא פשוטה.

"מי שרוצה להרים בקבוק של בירה לכבוד האבא הזקן שלו - מוטב שיגיע לחוף פאלולים בגואה , כי שם אני חוגג", הכריז, ואז הצטרפו אליו גם הבן, הבת וחברהּ. אחרי חודשים של הכנה בארץ, יצא המבצע לדרך. זוהי טעימה קטנה מהחוויות שעברו הארבעה.

טיול אחרון עם אבא

נסעתי בריקשה, והפעם הבוץ ומהמורות הדרך כבר פחות העסיקו אותי, כי מסלול נסיעתי היה לכיוון שדה התעופה, לאסוף משם את בני תום. מיד כשהוא התמקם בריקשה, השאלה הראשונה ששאל הצחיקה אותי: "מותר לעשן כאן?". -ברור, הרי הרכב פתוח והרוח נושבת. אז קדימה נוסעים.

קודם כל, כמובן, תום עידכן את הסטטוס בפייסבוק (צילומים: יוסי אבישי)

תום יושב מאחור, שותק, מסתכל על הנוף, מתרשם מארץ הענק הפרושה לנגד עיניו. עץ קוקוס מתחלפים באחר לאורך הדרך בכביש המתעקל לפאלולים שבגואה, שם נחגוג את יום ההולדת שלי. כבר נדמה לי שהוא מתחיל להתרגל למראות. לאוכל ולדמויות.

התקשורת בינינו גם ככה קצת קשה ככה, ולא רק בגלל פוזת הנהג-נוסע, אלא גם בגלל רעש המנוע וטלטולי הדרך, שאינם, בלשון המעטה, מעודדים שיחה מעמיקה. חשבתי לעצמי איזו ארשת יעטה הטיול כשניפגש גם עם בתי כרם וחברהּ יגאל, ארבעה אנשים, איש איש והעדפותיו שלו. זה לא יהיה פשוט.

חשבתי לעצמי שהחוויה תהיה העיקר, חשבתי, ולא דיברנו יותר. למעשה, תאריך יום ההולדת המקורי חלף כבר ממזמן. אבל מי סופר. יצאנו לעבר קוצ'י כדי לאסוף את הצמד הנוסף.

טיול אחרון עם אבא.

"נסיעה נעימה", או: מקבלים רק מזומן

באור ראשון כמעט, התנענו את הריקשה, והבטנו על פאלולים מאחור, כשלפנינו 750 ק"מ ושלוש תת-מדינות לעבור: גואה, קרנאטקה וקרלה. הכבישים בדרך היו מצויינים, חוויה שכמעט היה קל מדי להתרגל אליה. הריקשה דהרה ומחוג המהירות דיגדג מדי פעם את קו ה-50 הקמ"ש.

זולת החשש הקטן ממעברי הגבול בין המדינות, שם תבוא למבחן ערימת המסמכים שבידינו, הנסיעה הייתה נהדרת, ואפילו הגשם כבר פסק מלהטריד אותנו. זה בהחלט היה שונה ממה שהכרנו עד כה. נוחות הנסיעה שהפתיעה לטובה, לשם שינוי, וגם הנוף המדהים, עזרו להסיט את מחשבותינו עד כדי כמעט התעלמות ממה שידענו בלבנו שצפוי לנו בהמשך.

האיום המשטרתי הסמוי לכאורה, בהחלט הפציע, ובתזמון מרשים. שני שוטרים עצרו אותנו בגבול עם קרנטאקה והביטו בי כלא-מאמינים, ובייחוד בריקשה שהגיעה ממרחקים ובלוחיות הרישוי שלה. כל דבר שביקשו, כל מסמך שדרשו - קיבלו. עם זאת, תוך זמן קצר הם אימצו טון פחות רשמי - ויותר.. עסקי.

כמו בכל מקום, נתקלים בפקק. אבל לשם שינוי, הפעם לא לבד: כהורה.

אחרי דין ודברים קצר זה עם זה, פסקו השוטרים: "מאה רופי"; כשהבחינו בנוסע הנוסף במושב האחורי שבריקשה, ניצלו ההזדמנות כתירוץ להעלאת "מחיר המעבר" למאתיים רופי. דרשו - וקיבלו.

-"happy journey", איחלו לנו לובשי המדים כשהתרצו לבסוף. קוד השחרור סימן לנו שנוכל להמשיך בדרכנו, עד המפגש עם השוטר הבא...

האיחוד המרגש והעוף הנעלם

במעבר לקרנטאקה נתקלנו שוב בידיד אחר, מוכר לא פחות: המונסון. המחשב שלי החל להירטב: אם הוא יפסיק לעבוד - אנחנו בצרה צרורה. לא רק שלא תהיה לנו מוזיקה ברקע, אלא גם ה-GPS ישבוק

חיים, והודו אינה מקום ששופע בטכנאי אלקטרוניקה. באילתור זריז ובעזרת כמה ניילונים, בניתי מעין כיסוי מגן לפיסת האלקטרוניקה היקרה, בתקווה להגן על הקשר היחיד שלנו לעולם השפוי.

זה קצת צבט בלב לראות את הריקשה ככה: מה שהיה לפני זמן לא רב כלי-רכב חדש ונוצץ, הפך לשעטנז של אילתורים על שלושה גלגלים. בהחלט לא "חדש" ובוודאי לא "נוצץ". אותות המסע כבר עשו את שלהם.

הגשם ממשיך להכות מלמעלה והבוץ ממשיך להתיז מלמטה, אז נאלצנו לנהוג במהירות איטית. פניו של תום נראו עגומים מעט, ולכן עצרנו בקיוסק קטן כדי לתלוש מהמדף כמה חבילות ממתקים צבעוניות. הרי אין דבר שמעודד יותר את הנפש מאשר סוכר. אך אין חשש: בסך הכל אנחנו שומרים על אופטימיות - הרי אנחנו נוסעים לחגוג יום הולדת!

גשמי "ברכה". העיקר שהמחשב לא יירטב!

כשעברנו באודיפי (Udupi), עיר הומה בלי תיירים, זכינו להתלבט בין כמה מלונות עבשים-משהו. תום זינק מהריקשה כדי לברר בהם את מחירי החדרים המוצעים, ואני נותרתי ליד כלי הרכב האמין כדי להיאבק במטר השאלות הסטנדרטי של המקומיים שתהו על פשרה של אוניית המסע שלנו.

מכל הסקרנים, המעניינים ביותר היו נהגי הריקשה המתחרים, שחלקם חשדו שהנה, הגיע לאזורם איזשהו "זר" כדי לגזול מפרנסתם. הסברתי להם בעדינות שמדובר בטיול פרטי בלבד, וכי הריקשה שברשותי לא נועדה לאסוף נוסעים (ובוודאי שלא תמורת תשלום!). סקרנים אחרים בהו בהתפעלות במחשב הנייד שלי וניסו לפענח את חידת האינטרנט האלחוטי. פלאי העולם המערבי.

אספנו את כרם ויגאל משדה התעופה של קוצ'י. מפגש משפחתי ראשון בארץ זרה, שלא הייתה דרך טובה יותר לחגוג אותו מאשר בזלילת ג'אנק פוד בסניף KFC, שבו הבחין תום על הדרך לשדה התעופה. למרבה הצער ולמרבה הרעב, כשעשינו את דרכנו חזרה אל העיר, הלכנו לאיבוד בשל פנייה לא חכמה באחד הצמתים, ומצאנו את עצמנו בעיר ארנקולם (Erankulam), הצמודה לקוצ'י. בעיר גדולה שכזו, הפקקים נוראיים, והמוני האדם ברחוב הפכו מחדש למחזה נפוץ.

אז איפה אמרנו שהיה הקנטאקי הזה?

ולפיכך התכנסנו

סוף סוף - משפחה, הודו, בירה, וכובעי מסיבה: יום ההולדת המושלם

זה לא קל להיפרד

בתוך כל החגיגה, כבר התחלתי להתרגל למחשבה על סופה הקרוב של מערכת היחסים האינטימית ששררה ביני ובין הריקשה, ונעצבתי מעט. הקרקוש, הקפיצות, וטרטור המנוע שלה. כולם יחסרו לי. אבל סוף הוא סוף, וכמו כל סוף - הוא היה חייב להגיע בשלב מסויים. ידעתי שזה יקרה.

בערב ישבנו כולם, והעלנו רעיונות לטיולים רכובים אחרים: מסע על גבי מזחלות שלג, הציע יגאל; אני פינטזתי על רכיבת גמלים לאורך מצרים.

למחרת שני הודים שהתעניינו ברכישת הריקשה, הגיעו לבדוק את "הבייבי" שלי. הם בחנו אותה מצד לצד, שלחו עיניים חודרות במנוע, ולמרות שעדיין ניסיתי להימלט בכל דרך מהמחשבה על מכירתה... הטיסה לישראל מתקרבת, ואין מנוס. כרגיל, הסתבר שהביורוקרטיה ההודית פועלת בכל כיוון ולכל כיוון, והדברים מסובכים בצורה שאין לתארהּ: העברת הבעלות על הריקשה מסורבלת מאוד, בייחוד מכיוון שהיא הייתה רשומה כרכב פרטי, ויהיה על המוכר להחליף את לוחיות הרישוי שלה לכאלה של רכב ציבורי (מונית).

הרי כמה משוגעים כבר מטיילים ברחבי בהודו על ריקשה בשביל הכיף?

"רק מסתכלים". שני מקומיים שהתעניינו ברכישת הריקשה

עצם המחשבה שאדם זר יתיישב במושב הריקשה שלי, ינהג בה - ואפילו יסיע בה לקוחות (תמורת כסף!) לא נתנה לי מנוח. רק אחרי טלפון לסוכן ממנו רכשתי את הריקשה נרגעתי מעט. הוא פתר לי הרבה מאוד שאלות שהתרוצצו לי בראש..

השאלה היחידה שנותרה ללא מענה היא מי יהיה בעליה הבאים של הריקשה.

כנראה שלעולם לא אדע.

• בפרק הבא - המדריך לרכישת ריקשה