אורחת בשם פופיק

האורחת

"אם לא ינקו את השטח הזה מהקוצים, תהיה פה שריפה שתגיע מהר אל הצריפים שלהם", אמר דויטש. בצדי הדרך עבדו פועלים והזיעה ניגרת על גוום הכהה, הבוהק בשמש. הם עבדו בסיקוּל. כנראה יסללו שם כביש. כמה מהם ליוו את המכונית במבט חשדני.

"ערבים?" שאלה האורחת בגרמנית.

מן המושב האחורי השיב לה דויטש שהם יהודים.

שכטר, היושב ליד ההגה, הסביר לה ביתר הרחבה מי האנשים האלה ומניין באו, אך היא לא הראתה עניין בדבריו. חם היה במכונית. דויטש, שבזמן הנסיעה היתה המגבעת שלו מונחת על ברכיו (כיפה היתה על ראשו), החל להשיב בה רוח, עליו ועל בנו, ומשהו ממשב המגבעת הגיע גם אל הילד של שכטר, היושב ליד החלון הימני. הילד ראה לפניו את כתפיה של האורחת, את שערהּ השחור המבריק, המחליק ומתעגל על עורפה, ואת אוזנה, עם העגיל בצורת כפתור צבעוני.

קנז. המסמר הראשון בגליון החדש (צילום: גבי מנשה)

רק כשהסבה את ראשה אל אביו, ראה הילד את צדודית פניה, את הלחי הלבנה, את קצה שפתיה המשוחות באדום לוהט, את האף הקטן ואת העין השחורה המלוכסנת, מתחת לקו הדקיק של הגבּה. כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללֶחיה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכּה אדומה כדם.

בנו של דויטש, שישב ליד הילד, לא החליף אתו עד כה אף מילה אחת. אולי לא היה נאה לו, מפני שהוא גדול ממנו וכבר יש לו פצעונים על פניו, ואולי גם הוא ביישן כמוהו? אף שאבותיהם עובדים במחלקה אחת, לא נפגשו מעולם שתי המשפחות וילדיהן, שגרו בשכונות רחוקות זו מזו, והנער בבֵרֶט השחור למד בבית-ספר דתי.

דויטש הנרגש קרא פתאום: "פּוּפִּי, פּוּפִּי!" ובתנועת יד זירז את האורחת שתביט בחלון שלימינה. כנראה ציפה שתתפעל מן הנוף עם רצועת הכינרת הנראית באופק. היא הסבה לשם את פניה ומיד חזרה ופנתה אל שכטר להמשיך את שיחתה עמו.

"זה לא מעניין אותה", אמר דויטש.

"באוסטריה", אמר לו שכטר, "יש להם מקומות יפים פי אלף יותר, ובווינה..."

"אבל הכינרת..." אמר דויטש בעצב.

לבסוף אזר הילד אומץ לפנות בדברים אל שכנו השתקן:

"תגיד, מה, השם שלה, פּוּפּיק?"

הנער בבּרֶט פרץ בצחוק. לראשונה נשמע במכונית קולו הצרוד. "פּוּפּיק זה השם שלה, פּוּפּיק, כן! ככה קוראים לה", אמר והמשיך לצחוק. "זה לא פּוּפִּיק, זה פּוּפִּי", הסביר אביו, היושב ליד החלון השמאלי. "זה שם חיבה שלה. רק אשתי, בת-דודה שלה, ממשיכה לקרוא לה פּוּפּיק, כמו בימים שהיו ילדוֹת".

בנו לא חדל לצחוק, פתאום התלהב והכריז: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"

"שמואל!" אמר אביו בקול כבוש. "אתה זוכר מה דיברנו בבית? הבטחת משהו, לא?"

שמואל הרכין את ראשו ושתק.

פופיק אמרה משהו לשכטר. מן הסתם שאלה אותו משהו כמו: "מה הוא צועק שם? מה מצחיק אותם?"

ממעט הגרמנית שהבין, יכול היה הילד לנחש שאביו עונה לה משהו כמו: "את יודעת איך זה – ילדים".

"תתבייש לך!" גער דויטש בבנו.

פופיק הביטה לאחור ובחנה את פניהם של שני הילדים, אחר-כך הסתובבה על המושב, כרעה על ברכיה וחייכה אליהם מעל למשענת. היא הרכינה את ראשה וקירבה אותו אל הילד של שכטר שישב מאחוריה, כמעט נגע מצח במצח. הוא חש את נשימתה וחום פניה, הריח את ריח האיפור, ועיניה הסיניות, שאש שחורה בוערת בהן, נפערו כעומדות לבלוע אותו. הוא עצם את עיניו ולא זע, עד שלא חש עוד את חום פניה.

כשפקח את עיניו ראה שפנתה והיא יושבת במקומה. הילד של דויטש נעץ את מרפקו בצלעותיו וחייך אליו. פופיק התכופפה כמחפשת משהו שנפל מיָדהּ על רצפת המכונית. כשהזדקפה, נשמה מלוא ריאותיה וביקשה משכטר שיתנצל בשמה לפני הנוסעים על שנאלצה לחלוץ את נעליה.

"מה היא צריכה לבקש סליחה על זה?" שאל דויטש.

"כי כך מתנהגת ליידי", אמר שכטר.

בהנמכת הקול אמרה פופיק משהו לשכטר והוא הגיב בצחוק.

"זה משהו על שמואל?" שאל דויטש.

"לא, לא".

"למה באנגלית ולא בגרמנית? שאני לא אבין?" שאל דויטש, "אז מה היא אמרה?"

"'הנעליים האלה, כל-כך הרבה אני נותנת להן, וכל-כך מעט אני מקבלת מהן'. זה מה שהיא אמרה".

"מה זאת אומרת?" קימט דויטש את מצחו בדאגה. "זה משהו מצחיק? אולי באנגלית. תפרש לי, שגם אני אצחק?"

"את זה רק פירוש רש"י יכול להסביר", אמר לו שכטר.

"היא כבר ממציאה חידות ומְשָלים?" שאל דויטש.

"אתה מכיר אותה יותר טוב ממני", אמר שכטר.

"היא מהמשפחה של אשתי, לא שלי".

כעבור שעה קלה נשמט פתאום ראשה של פופיק לאחור, בעיניים עצומות, אל משענת המושב. דויטש נבהל, התרומם ממושבו, הושיט אליה את ידו, מעֵבר לשמואל ולילד של שכטר היושבים לימינו, טפח על כתפה וקרא אליה בקול רם: "פּוּפּי, פּוּפּי!" וכל מיני מילים בהונגרית. "כל הזמן פחדתי שזה מה שיקרה", לחש אל שכטר, "שהיא לא תחזיק מעמד בחום".

לבסוף פקחה עיניים עייפות, ענתה לדויטש משהו בקול רפה ושוב עצמה את עיניה.

"היא לא רגילה לחום הזה", אמר דויטש.

"בווינה בקיץ יש ימים חמים יותר", אמר שכטר.

"כאן זה לא וינה", אמר דויטש, הוציא מתיקו בקבוק תה פושר, שהכין בבית, הושיטוֹ לעברה ושוב טפח על כתפה. היא פקחה את עיניה, נרתעה מן ההצעה ושוב עצמה את עיניה.

"ניתן לה לנוח", הציע שכטר.

על הגבעה שמנגד נראו הצריפים הראשונים של היישוב, הצריפים שיישרפו אם לא ימהרו וינקו את השטח מהקוצים. שכטר הסיע את המכונית אל מקום של צל, שהכיר מנסיעות קודמות, סמוך לכביש ולמשרד.

דויטש חבש את המגבעת, שכטר לקח את תיק העבודה שלו ושניהם יצאו מן המכונית. שכטר ניגש אל הפינה המוצלת. היו שם כמה עצי אקליפטוס וספסל מרובּב כולו בלשלשת ציפורים של ימים רבים. הוא חזר אל המכונית, הביא משם עיתון ופרשׂ אותו על הספסל.

"זהו המשרד שלנו", הצביע על אחד הבתים שבמרכז, מעבר לכביש. "אתם רואים? שם אנחנו נהיה. זה לא ייקח הרבה זמן. ואתם, אל תזוזו מכאן". הוא הביט בפופיק המנמנמת על מושבה במכונית. "אני אביא לה עוד מעט משהו לשתות. גם לכם".

שמואל והילד של שכטר יצאו מן המכונית והלכו לשבת בצל העצים על הספסל המכוסה בעיתון. רוח קלה ונעימה נשבה שם. ממקום מושבם יכלו לראות את המשרד ואת האיש שיצא משם לקדם את פני עמיתיו שבאו מרחוק. על פי לחיצות הידיים והטפיחות על השכם, היה ברור שהם מכרים ותיקים.

אחרי שעה קלה חזר שכטר והביא בקבוקי משקה תוסס. תחילה ניגש לרכב והתבונן בפופיק, שראשה שמוט לאחור ופיה פעור. על מושב הנהג הסמוך אליה הניח בקבוק בשבילה. אחר-כך ניגש אל הילדים היושבים על הספסל, נתן להם את הבקבוקים וביקש: "אל תפריעו לה לנוח ותתנהגו יפה. תישארו פה על-יד המכונית ותשמרו עליה".

שמואל שאל אותו: "על מי לשמור, על המכונית או על פופיק?"

שכטר צחק ואמר: "בטח שעל שתיהן, אני סומך עליכם! אבל באמת, שלא תזוזו מפה. המכונית על אחריותכם, ברור?" שכטר גם הציע להם לאכול את הכריכים שהביאו מהבית. "אחרי שנגמור את הישיבה שלנו במשרד, נעשה טיול בסביבה. יש כאן מקומות יפים".

"אתה לא אוכל?" שאל הילד את אביו. "הסנדוויץ' שלך כאן".

"נתנו לנו שם כיבוד שיספיק לכל היום," אמר שכטר ופנה לחזור אל המשרד.

"אבא שלך איש נחמד", אמר שמואל. "אתה בטח אוהב אותו. אני את אבא שלי לא סובל".

הם ניגשו אל הרכב לקחת את הכריכים. מתוך השקית שהתחממה בזמן הנסיעה, ליד החלון האחורי, משך הילד של שכטר את הכריך שלו והלך לאכול אותו על הספסל שבצֵל. שמואל פתח את תיקו של אביו, שהיה מונח על רצפת המכונית, בדק את הכריכים שהיו שם עד שמצא את המיועד לו, ובא אף הוא לשבת על הספסל. חרש מלמל את הברכה ונגס בכריך.

מחלון המכונית הביטה בהם פופיק שהתעוררה, נפנפה אליהם בידה וחייכה חיוך עייף. הילד של דויטש ניגש אליה ושאל אותה אם היא מרגישה יותר טוב. היא אמרה שכואב לה הראש. הוא הוציא מן התיק שעל הרצפה את הכריך שהוכן בשבילה והושיטוֹ לה.

היא פתחה את עטיפת הנייר, ובקצות אצבעותיה הלבנות עם הציפורניים הארוכות האדומות, הפשילה בזהירות את קצה הפרוסה העליונה והציצה בתוך הכריך. מיד עצמה את עיניה, צידדה את ראשה בהבעת מיאוס והשיבה את הכריך לשמואל. הוא לא אמר דבר, עטף אותו כיאה והחזירו אל התיק שעל הרצפה. בלי אומר הושיטה לשמואל את בקבוק המשקה התוסס, הוא פתח לה אותו והלך לשבת על הספסל.

"ראית?" שאל שמואל את הילד של שכטר. "האצבעות העדינות של הנסיכה לא יכולות לסובב את המכסה. כל פעם היא באה אל אמא שלי או אלי – אבל לא אל אחותי, שלא מדברת אִתה – שנעשה בשבילה דברים כאלה, שלא מתאימים לאצבעות שלה".

הוא גמר את הכריך שלו.

"אני אוֹכַל גם את של פופיק", אמר ספק לעצמו, ספק לילד. "אני רעב נורא! כל הזמן אני רעב".

"מה תעשה אם היא תתחרט ותבקש אותו?"

"ראית איך היא עיקמה את הפה כשהסתכלה על הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה בשבילה באופן מיוחד?" אמר שמואל בכעס, "לא מגיע לה!"

הם ראו את האורחת מוציאה מארנקה את כלי האיפור ומפדרת את פניה באבקה לבנה. כנראה לא היתה מרוצה מן המראה הקטנה שבקופסת הפודרה. היא הרימה את ראשה, הביטה במראה הקדמית שבמכונית וסובבה אותה עד שנשקפו לה פניה. כך חידשה את אודם השפתיים וחיככה את שפתיה זו בזו. אחר-כך הוציאה מן הארנק את עפרון הגבּות וחיזקה את שני הקווים המקומרים. ואחרי שגם השחירה את ריסיה, סירקה את שערהּ השחור. שוב ושוב הניעה את ראשה מצד אל צד, בוחנת בסיפוק את יפי פניה.

לבסוף יצאה מן המכונית, וכשעברה על פניהם חייכה אליהם, נופפה להם לשלום והלכה אל הרחוב. הם ראו אותה עוצרת כמה מן העוברים ושבים ואחד מהם, שהבין את מבוקשה, הצביע על הבית שממול. היא פנתה לשם ונבלעה בפתח.

"ראית איך הסתכלה עלינו?" אמר שמואל, וקם והלך אל המכונית להביא את הכריך של פופיק. וכשחזר, שאל בפה מלא: "מתי יש לך בר-מצווה?"

"אחרי החגים," אמר לו. "ואתה, מתי היה לך?"

"לפני שנה וחצי".

הוא התקנא בו על צרידות קולו המתחלף וגם על הפצעונים שבפניו, האמין שהנער הזה כבר נגס משהו מן החיים הבוגרים באותה רעבתנות שהוא נוגס מן הכריך של פופיק.

"אחרי הבר-מצווה מתחילים להרגיש דברים", אמר לו שמואל.

"איזה דברים?"

"מאז שהיא באה, אני לא יכול לישון בלילה. כל הזמן אני מתהפך במיטה, כי היא מאחורי הדלת, בחדר של אחותי".

דבריו של שמואל ריגשו את הילד, אבל הוא לא רצה למשוך אותו להיכנס לפרטים.

"אתה הולך לקולנוע?" שאל שמואל.

"כן, לפעמים".

"אני לא. לא מרשים לי".

"למה?"

דויטש נראה יוצא מהמשרד ובא אליהם. הוא ניגש למכונית, הביא משם את התיק שלו והתיישב לידם על הספסל בצל האקליפטוסים. "נעים פה באמת, לא כמו שהיה בתוך המכונית", אמר. הוא הוציא מן התיק את בקבוק התה הפושר, שתה ממנו שתי לגימות ובדק לראות כמה נשאר בו. "רוצה?" שאל את שמואל והושיט לו את הבקבוק. שמואל לא רצה. דויטש לקח את הכריך שלו, בירך ואכל.

"אנחנו אוהבים את האוכל שלנו מהבית. זה הכי בטוח. נכון, שמואל?"

שמואל שתק.

דויטש בישר להם שפּוּפּי מרגישה יותר טוב. "נתנו לה חדר שאף אחד לא עובד שם היום, וגם הביאו מאוורר. היא נחה ואנחנו משגיחים שלא ייכנס אף אחד ויפריע לה לנוח. נתנו לה כדור נגד כאב-ראש והרבה מים לשתות, כי היא כבר היתה כמעט יבשה. כשהיא תרגיש טוב לגמרי ויחזור לה התיאבון, היא תוכל לאכול את הסנדוויץ' שאמא הכינה לה".

הוא הביט בתיקו, חיפש וחיפש, והסנדוויץ' איננו. בשתיקה מאיימת נעץ את עיניו בבנו, ולבסוף לחש: "שמואל! איפה הסנדוויץ' שאמא הכינה בשביל פּוּפּי?" "נתתי לה והיא לא רצתה אותו, עיקמה את הפה כאילו הולכת להקיא. אתה יכול לשאול אותו", הצביע על הילד של שכטר, שהנהן בראשו.

"אבל היא באמת הרגישה לא טוב והיתה לה בחילה..." אמר דויטש. "עכשיו היא יכולה לאכול! ואתה אכלת לה את הסנדוויץ', נכון? אני רוצה לשמוע ממך".

"נכון".

"אני מתבייש כל-כך", אמר אביו. "אני מתבייש בך. מה, אתה חיה? כל דבר שאתה מוצא אתה אוכל? גם אמא תכעס נורא".

שמואל שתק.

הילד של שכטר אמר לדויטש: "אבא שלי לא לקח את הסנדוויץ' שלו, כי יש לכם שם במשרד כיבוד שמספיק ליום שלם. אז אולי יהיה בשבילה..."

"לא, לא", אמר דויטש, "זה לא בשבילנו. אנחנו אוכלים רק מהבית". הוא לעס את הכריך, בדק שוב כמה נשאר בבקבוק התה, שתה והחזיר אותו לתיקו. ולפני שקם לצאת, אמר לבנו: "אנחנו עוד יהיה לנו מה לדבר. זה לא יעבור בשתיקה!"

"אל תספר לאמא איך פופיק התנהגה עם הסנדוויץ' שלה, שלא יהיה לה צער".

"אל תגיד לי מה לספר ומה לא לספר לאמא. קודם תדאג להתנהגות שלך".

דויטש חזר למשרד, ופניו של שמואל השותק הביעו עצב ועלבון. הילד של שכטר ניסה להסיח את דעתו.

"יש לפופיק בעל, ילדים?" שאל.

"היה לה בעל, לא יהודי", אמר שמואל, "והוא התגרש ממנה. לא נולדו להם ילדים. והיא בעצמה יש לה שכל של ילדה קטנה".

"אתה לא סובל אותה".

"בטח שלא. גם היא לא סובלת אותי. היא אומרת לי כל הזמן שאני מסריח. היא בכלל לא סובלת אנשים כמו המשפחה שלנו. רק אנשים מודרניים, כמו אבא שלך. היא עשירה, היא יכולה ללכת למלון הכי יקר בתל-אביב, אז מה היא באה לגור אצלנו שיש לנו דירה כל-כך קטנה?"

"לכמה זמן היא באה?"

"אנחנו לא יודעים. היא לא אומרת כלום ולא נעים להם לשאול אותה. בחוץ- לארץ אף אחד לא מחכה לה. שם היא לא עושה רושם על אף אחד, רק פה בארץ אנשים מתלהבים מהיופי שלה. אחותי אומרת שהפנים שלה, עם כל האיפור שהיא מורחת עליהם, נראים כמו פנים של בובה ולא פנים של אשה חיה. והיא לא מרגישה כמה היא מפריעה לחיים שלנו. רק אמא שלי, מכל המשפחה שלנו, אוהבת אותה, וכל הזמן היא צריכה לשרת אותה".

"סליחה, זה האוטו שלכם?"

"של אבא שלי", השיב הילד של שכטר לאיש המזוקן החבוש קסקט, שנעמד לפניהם.

"אסור לחנות כאן. יעשו לכם רַפּוֹרְט ותשלמו הרבה כסף".

"למה?" שאל הילד של שכטר. "למה אסור?"

"זה דרך, והאוטו מפריע".

"איפה יש כאן דרך?" שאל שמואל.

"פה, זה הדרך", האיש טלטל את ידו קדימה ואחורה, ובתוך כך איבד את שיווי המשקל, התנודד ונאחז במשענת הספסל.

האפשרות שהאיש שיכור הפילה פחד אפל על הילד של שכטר. "תשמע", אמר לשמואל בקול רועד, "אני הולך לקרוא לאבא שלי ואתה תיכנס מהר ותנעל שם הכול מבפנים".

"איפה אבא שלך?" שאל האיש.

"במשרד, אצל המנהל, עם אבא שלו. אני הולך לקרוא להם".

"תורידו קודם את העיתונים ששמתם על הספסל", אמר האיש. "לא מרשים ללכלך פה. גם על זה משלמים רפורט גדול. זה עיתון מהיום?"

הילד של שכטר חיכה עד ששמואל ייכנס למכונית, יסגור את החלונות וינעל את הדלתות.

וכשעמד לרוץ ולעבור את הרחוב, התקרב אליו המזוקן ואמר:

"אני כבר שבוע לא אכלתי שום דבר. עמדתי כאן מאחורי העצים וראיתי שאתם אוכלים ושותים. אין לך שום דבר לתת לי?"

"אין לי כלום," אמר לו הילד, "היה לי סנדוויץ' ואכלתי אותו קודם".

"יש לכם מזל שפגשתם אותי ואמרתי לכם שאסור לחנות כאן. אחרת הייתם משלמים הרבה. אין לך שום כסף, אפילו קצת?"

"לא".

"איפה השני?" התנדנד האיש כמו בתפילה. "איפה הוא?" שאל ופרץ בבכי.

שמואל כבר היה מבוצר במכונית.

הילד של שכטר רץ אל המשרד שמעבר לכביש.

"מה קרה, למה אתה נושם ככה?" שאל אותו הפקיד היושב ליד הכניסה מאחורי שולחן כתיבה.

אחרי כמה שניות הצליח הילד לומר לו: "אני הבן של שכטר, איפה הוא?"

"למה?"

"אני צריך להגיד לו משהו חשוב".

"הוא בחדר שמה, עוזר לבת-דודה שלכם, שלא מרגישה טוב. עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב", הרגיע אותו האיש והצביע על החדר.

מחדר סמוך יצא דויטש, שכנראה שמע את קולו של הילד.

"מה קרה?" שאל אותו בדאגה למראה פניו וכובד נשימתו.

"איש אחד בא והוא אומר שצריך להוציא משם את המכונית. שאסור לחנות שם".

"זה פליקס!" אמר האיש מהכניסה. "אל תשים לב. הוא שותה ומדבר שטויות, אבל אף פעם לא עושה רע לאף אחד. הוא בטח אמר לך שהוא לא אכל כבר כמה ימים".

"כן," אמר הילד, "והוא בכה".

"כן," אמר הפקיד, "לבכות הוא יודע. אין לו מה לעשות אז הוא מסתובב. אל תפחד ממנו".

"אני לא מבין מה אתם מדברים," אמר דויטש לילד. "אני צריך לחזור עכשיו לישיבה. תיגש לאבא, הוא משגיח על פופי", הצביע גם הוא על החדר, "הוא יגיד לך מה לעשות".

הילד הלך לחדר שהורו לו. הדלת לא נפתחה, והוא נקש עליה.

"מי זה?" נשמע קולו של אביו.

"זה אני, אבא, תפתח!"

הדלת נפתחה ופני אביו היו מבוהלות לא פחות מפניו שלו.

"מה קרה?"

שוב גמגם הילד על איש אחד שאמר להוציא משם את המכונית. אביו הכניס אותו לחדר ואמר לו: "תגיד שלום לאורחת. תשאל אותה מה שלומה". היא ישבה בכורסה משונה שאין לדעת מניין הביאו אותה. "הלו, פופיק..." אמר לה. אביו הפסיק אותו מיד: "לא, אנחנו לא משתמשים יותר בשם הזה. בארץ שלנו זה נשמע מצחיק ואפילו מעליב. אפשר לקרוא לה 'האורחת', או בשם האמיתי שלה: פּאוּלה".

הילד אמר לה: "הלוֹ ויזיטור, האוּ דוּ יוּ דוּ?"

"לא", אמר אביו, "תשאל איך היא מרגישה עכשיו: האוּ אַר יוּ נאוּ?"

"נכון", אמר הילד, וחזר על דברי אביו.

היא אמרה לו שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, ושהאנשים במשרד טיפלו בה במסירוּת.

אביו הושיב אותו ליד שולחן הכתיבה. "עכשיו תגיד מה שרצית", ביקש ממנו.

הילד סיפר לו על האיש שדרש מהם להוציא משם את המכונית וגם רצה כסף, ועל שמואל שנשאר לשמור על המכונית מבפנים, אחרי שסגר הכול.

"אני בא איתך", אמר אביו.

הוא קרב אל האורחת, אמר לה משהו בגרמנית, אולי הבטיח שמיד ישוב. היא רצתה להצטרף אליהם, אך הוא אסר זאת עליה ועמד על דעתו שתנוח שם ותשתה מים.

בדרך אל המכונית תיאר הילד באוזני אביו את האיש המזוקן, כנראה משוגע או שיכור, שהפחיד אותם מאוד. לבסוף סיפר לאביו כי הוא שהציע לשמואל שיסתגר במכונית וישמור עליה מבפנים כשהוא יֵלך להזעיק את אביו מן המשרד. הילד הביט אל אביו וכשנוכח שאינו מקשיב לו כלל, שהוא שקוע במחשבותיו, השתתק. אחרי רגע ארוך התעורר אביו ואמר: "לא צריך להיבהל מכל דבר".

האיש המזוקן לא היה שם, ושמואל עוד ישב במכונית הסגורה. כשראה אותם, פתח את דלת המכונית ויצא מזיע ומתנשם. לא היה לו אוויר, אמר. והאיש המפחיד? דפק על החלונות עד שנואש והלך לדרכו. "בהתחלה זה היה מפחיד", אמר שמואל.

"אני רואה שאפשר באמת לסמוך עליך, שמואל", אמר לו שכטר. "הבטחת לשמור על המכונית – ושמרת עליה".

כשפנה שכטר לשוב אל המשרד, הלך אתו בנו עד הכביש ושאל אותו: "אתה זוכר את הארוחה בכפר הדרוזי?" "בטח", אמר שכטר. "עוד מעט אנחנו גומרים פה את העבודה ויוצאים לדרך. מוכרחים להגיע הביתה כשעוד יהיה אור". מן התשובה הזאת הבין הילד שלא תהיה שום ארוחה בכפר הדרוזי, ומוטב לא לשאול שוב בעניין הזה.

היתה שעת צהריים. במכונית שפתח את חלונותיה ישן שמואל, סנטרו שמוט על חזהו ונשימתו קצובה וכבדה. הילד של שכטר נכנס וישב לימינו, ליד החלון שלו, צופה בפינת האקליפטוסים, לראות אם יחזור האיש ההוא. "הם עוד לא באו?" מלמל שמואל שהתעורר משנת הצהריים שלו. "ראית שם את פופיק?"

"כן, היא כבר מרגישה יותר טוב".

"תשמע מה שאני אומר לך: כל זה בשביל לעשות רושם, שכולם ידאגו לה ויטפלו בה. כל הזמן היא צריכה שיאהבו אותה, והיא בעצמה לא אוהבת אף אחד. אמא שלי אוהבת אותה, מהשנים שהיו ילדוֹת, אבל פופיק מתנהגת כאילו אמא שלי משרתת שלה".

השמש כבר נטתה קצת מערבה כשחזרו שני האבות והאורחת למכונית והתיישבו איש במקומו.

שכטר כעס. "מי סובב כאן את המראה?" שאל והביט לאחוריו. "אסור לעשות את זה!"

האורחת, שהבינה במה מדובר, הודתה מיד שהיא שעשתה זאת, כדי לתקן את האיפור שעל פניה, ולצערה שכחה לומר לו שצריך להחזיר את המראה למקומה. היא פנתה לאחור וחייכה חיוך ידידותי לשני הנוסעים הצעירים, ושכטר הבטיח להם שיעברו במקומות יפים, וזה יהיה הטיול המובטח.

"תודה לאל שפופי מרגישה טוב", אמר דויטש, "והלוואי שנגיע בשלום הביתה לפני השקיעה".

הם יצאו מן היישוב, ושאון המקדחה בישר להם מרחוק שהעבודה נמשכת בצדי הדרך. כשעברו שם היה הרעש חזק כל-כך שלא שמעו זה את זה. כשהתרחקו משם, השתררה במכונית דממה חשודה.

"חברים!" קרא שכטר, "שלא תירדמו לי בזמן הנסיעה. אני רואה שאתם כבר לא יכולים להחזיק את הראש. תתעוררו! אתם רוצים שגם אני אירדם? זה מסוכן מאוד!" האורחת התנערה ראשונה, וכנראה החליטה לעורר שיחה במכונית. היא פנתה לאחור ושאלה באנגלית את הילד של שכטר מה רצונו להיות כשיגדל.

הוא חשב רגע, ולבסוף אמר: "אֵ ג'וּרנליסט", אף שמעולם לא עלה הדבר על דעתו. גם פני אביו הביעו הפתעה מן הבחירה הזאת. "באט א ג'וּרנליסט שוּד בִּי אימְפֶּרטינֶנְט," אמרה לו, "אֶנד יוּ אַר סוֹ שַיי!"

ואביו תרגם לו: "היא אומרת שעיתונאי צריך להיות חצוף, ואתה ביישן. אתה באמת ביישן?" שאל אותו.

"אני לא יודע", ענה הילד.

ואביו אמר: "זאת באמת תשובה של ביישן".

"ואתה, שמואל," שאלה גם אותו באנגלית, "מה תעשה כשתהיה גדול?"

"אוֹפיסֶר אין דֶה אַרְמי", השיב לה מיד.

"יֶס, איט סְיוּטְס יוּ", אמרה האורחת.

"היא אומרת שזה מתאים לך", תרגם לו שכטר.

ככל שקרבו הביתה, כן גדלה מורת רוחו של הילד מן הנסיעה הזאת. אף פעם לא אהב טיולים, גם לא במסגרת בית-הספר או תנועת הנוער, והשתמט מהם בכל מיני תירוצים. טוב היה לו בעולמו הקטן בבית ובחצר, והוריו לא הכבידו עליו בזה. הפעם הזאת התעקש אביו לקחתו עִמו לנסיעה, למרות בקשותיה של אמו, והילד לא יכול היה לסרב עוד. ואז הבטיח לו אביו שבשובם יאכלו ארוחת צהריים באחד הכפרים הדרוזיים.

כל-כך רצה אביו להשוויץ בו לפני הליידי? ובמה יש להשוויץ?

אור היום עוד לא דעך, אך כבר היו דמדומי ערב קיציים. המכונית נעצרה לפני ביתו של דויטש. שכטר עמד בדיבורו והם חזרו הביתה באור יום. דויטש יצא מהמכונית וניגש אל חלונו של שכטר. הם לחצו ידיים ודויטש הודה לו במיוחד על "העזרה לפופי וההתנהגות הג'נטלמנית".

שכטר ענה לו: "עם ליידי צריך להתנהג כמו ג'נטלמן, לא?"

שמואל, שיצא אחרי אביו, הקדים לזה נגיחת מרפק עזה במותנו של הילד, שקפץ ממקומו.

האורחת נשארה במכונית. כשיצאו בני משפחתה, גחנה על כתפו של שכטר ונשקה לו על לחיו, ומיד הוציאה

מארנקה מטפחת קטנה צחורה ומחתה את החותם האדום שנטבע בפניו. אחר-כך, כשידה האחת פותחת את הדלת, ליטפה ידה השנייה את שׂערו של הילד, ואז אמרה משהו לא ברור בגרמנית ומיהרה לצאת מן המכונית. הילד נשאר במקומו. הם נסעו שותקים הביתה.

"אתה בוכה?" שאל אביו.

"לא".

"כן, אני שומע את זה".

"כל הטיול הזה לא היה טיול".

"לא על זה אתה בוכה".

"ואחרי כל ההבטחות שלך לא אכלנו צהריים בכפר דרוזי".

"ומה היינו עושים עם דויטש ושמואל שאוכלים רק כשר?"

"אז למה הבטחת?"

"לא על זה אתה בוכה".

"איך אתה יכול לדעת?"

"אנחנו מכירים כבר כמה שנים".

"למה הם צריכים לחזור הביתה לפני השקיעה?"

"זה עניין דתי. יש להם תפילה שצריכים להתפלל לפני השקיעה".

"מעריב". אמר הבן.

"לא, מִנחה. אבל אתה לא אומר לי למה אתה בוכה".

הבן שתק.

"הייתי צריך לעזור לדויטש עם האורחת שלהם, שהרגישה לא טוב. הוא לא יודע מה עושים במקרה כזה". הבן שתק.

"היא אמרה לי עליך דברים טובים".

"אני רוצה להיות כבר בבית".

"קודם תנגב את הדמעות מהעיניים ומהפנים, שאמא לא תרגיש".

הסיפור "האורחת" של יהושע קנז (שלא ראה אור עד עתה) פותח את הגיליון החדש וה-15 של כתב העת "מסמרים" שנושאו "סיפורי אהבה". עוד מופיעים בגיליון בין היתר רות אלמוג, שהם סמיט, נילי לנדסמן ורבקה קרן