כזה הוא הסוף, אורב בכל פינה, מחכה לרגע הנכון
לפעמים אתה רואה אותו ומתעלם, מצפצף עליו בהפגנתיות. והוא? הוא לא נעלב. הוא יודע שבסוף הוא יגיע ויתפוס אותך. הוא לא ממהר. הוא לא חי על זמן שאול כמו ההתחלה. את הסוף הזה, כמו את רובם, לא ראיתי מתקרב. חשבתי שסוף סוף מצאתי התחלה, ובימינו מאוד קשה למצוא התחלות
פתאום הרגע הזה השתלט עלי, הרגע בו התחלה הופכת לסוף. רגע כל כך קטן ושברירי, עד כי בעין בלתי מזוינת לא ניתן להבחין בו. אפשר כמעט לחשוב שהתחלה וסוף חד הם, או שאולי הם משלימים זה את זה ואינם הפכים. הרגע הזה בו הסוף תופס את מקומו של ההתחלה ומקומה של ההתחלה נפקד שוב.
כזה הוא הסוף, אורב בכל פינה. מחכה לרגע הנכון להתפרץ אל חייך ולא לעזוב. סוף חמקמק ונפתל, מתחבא מאחורי כל קרן רחוב, מאחורי ארונות חשמל מצוירים ובתוך פחי מיחזור גדולים. ואתה יודע שהוא שם, מחכה לך, ומשתדל שלא לחשוב על זה.
לפעמים אתה רואה אותו ובכל זאת מתעלם, מצפצף עליו בהפגנתיות. והוא? הוא לא נעלב. הוא יודע שבסוף הוא יגיע. בסוף הוא יתפוס אותך. יש לו זמן, לסוף. הוא לא ממהר. הוא לא חי על זמן שאול כמו ההתחלה. הוא יודע שבסוף הוא יגיע, יתפוס אותך לא מוכן למרות הכל ולא ירפה. יילך איתך לכל מקום, אם תרצה ואם לא. וגם אם תבקש הוא לא יעזוב. ככה הוא. כלום לא ישנה אותו. לא איומים ולא מילות היגיון. לא תחנונים ולא בכי ולא מילות שכנוע של נזירים טיבטים. ככה הוא הסוף, עקשן.
התחלות הן נחבאות, ביישניות. לא מתמסרות בקלות לכל אחד
את הסוף הזה, כמו את רובם, לא ראיתי מתקרב. חשבתי שסוף סוף מצאתי התחלה. התחלה קטנה, תינוקת, אבל התחלה. ובימינו קשה למצוא התחלות. הן לא כמו סופים שאפשר למצוא בכל פינה ברחוב. התחלות הן נחבאות, ביישניות. לא מתמסרות בקלות לכל אחד. הן לא מחפשות אותך, אתה צריך למצוא אותן. באוטובוסים, במקומות עבודה, ברחוב, בפיצוציות יקרות בדרום תל אביב, אפילו במחשב. הן נמצאות שם, ובכל זאת קשה למצוא אותן. וגם אם לפעמים יוצא לך במקרה למצוא אחת. היא לא תמיד נעתרת ומסכימה לבוא איתך. ככה הן, עקשניות.
למען הדיוק, ההתחלה הזאת מצאה אותי - שזה עוד יותר נדיר. זה הכי נדיר שיש. חשבתי שהפעם אני אדע לשמור עליה ובאמת שניסיתי. שרתי לה בלילה לפני השינה, דיברתי איתה, חשבתי עליה כל הזמן. הוצאתי אותה לטייל לפעמים. וגם כשהלכנו ברחוב וראיתי איזה סוף מתקרב, גירשתי אותו. אבל ידעתי בתוך תוכי שהסוף הזה יחזור. תמיד הם חוזרים.
ככה זה סוף, לא שואל שאלות, רק עושה את העבודה שלו. ניסיתי לדבר איתו. להסביר לו שהתחלה כזאת לא מוצאים כל יום. שהתחלה כזאת יכולה להיות ההבדל בין חיים מאושרים לבין סתם חיים. והוא? עשה כן כן עם הראש, אבל לא באמת הקשיב. אולי לא רצה להקשיב. יש בהם משהו, בסופים האלה, שלא נותן להם להקשיב. שילוב של אטימות וגאוותנות. הוא לא ייתן לך להגיד לו מתי לבוא ומתי לא.
ועכשיו הוא כאן. איתי. הולך אחרי לכל מקום. וההתחלה הלכה למקום אחר. אבל היי, אולי דרכינו עוד יצטלבו.
- מאמרים, סיפורים וטורים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
