מיומנו של מורה - בדידות בחדר המורים

בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר המורים, בתחילת שנת הלימודים הקודמת, קצת נבהלתי. בחדר המורים היו מורות מקיר לקיר, לוחות מודעות עמוסים בעדכונים, וריח של קפאין באוויר. בקצה המרוחק של החדר ישבו המורות לאנגלית. זה המקום הקבוע שלהן, הסבירו לי. ליד הארוניות יושבים המורים לחינוך גופני, ואם אתה מחפש את המורות למתמטיקה, הן יושבות בפינה ההיא, זאת שמוסתרת על ידי קיר תומך.

כל כך הרבה מורים ומורות, יותר ממאה, דחוסים בחדר קטן, ואני לא מכיר אף אחד. איך אפשר בכלל להתחבר אליהם? כמעט חשבתי לנסות משפט פתיחה בסגנון: "את באה לפה הרבה?" או משהו יותר אישי כמו: "מה אתה מלמד? לשון? נשמע מדהים. אולי תסביר לי אחת ולתמיד מה זה כיווץ דיפתונג?" אבל בסוף ויתרתי.

בחודשים הראשונים זה לא היה קל. הכרתי רק את המורים איתם עבדתי: מחנכות הכיתות בהן לימדתי, וחלק מהנהלת בית הספר. בכל פעם כשנכנסתי לחדר המורים, הסתכלתי לראות אם יש מישהי מוכרת. לרוב לא הייתה כזו או שהיא הייתה עסוקה בשיחה אחרת, וכך נאלצתי להעסיק את עצמי, או לפחות להיראות עסוק: שיחות טלפון לחברים בתשע בבוקר, גלישה באינטרנט, הוצאת היומן והעמדת פנים שאני כותב בו דברים חשובים, תוך שאני משווה לעצמי מבט מהורהר ורב חשיבות. פעם, ברגע של תסכול, אף הכנתי שתי כוסות קפה, ויצאתי החוצה, כדי שיחשבו שאני בדרכי לפגישת מסדרון...

ויש גם את הקליקות בחדר המורים שצריך להכיר, כי כמו בכל מקום, לא כולם מסתדרים עם כולם, וצריך לדעת מי שייך לאיזו קליקה. אני זוכר מקרה בו אמרתי למורה אחת משהו טוב על מורה אחרת, והיא מיד נתנה בי מבט נוקב ואמרה: "חכה שתכיר אותה באמת. היא ממש לא מה שאתה חושב". כנראה שככה זה כשאתה מורה חדש בבית ספר שבו למעלה מאלף תלמידים ויותר ממאה מורים. תחושת הבדידות, בהתחלה לפחות, די גדולה.

אבל הזמן עשה את שלו. הבנתי זאת כשהגעתי לבית הספר בתחילת שנת הלימודים הנוכחית: פתאום גיליתי שאני מכיר מורים רבים, ושעם חלק מהם יש לי אפילו הומור וחוויות משותפות. לפעמים אני מוצא את עצמי כל כך עמוס בהפסקות, שבקושי אני מוצא זמן לדבר עם כולם.

העובדה שהצטרפו מורים חדשים לבית הספר גם תרמה בצורה משמעותית להרגשה שלי. כמו בצבא, כשמגיע מחזור חדש, והמחזור שלפניהם מרגיש ותיק, כך גם בחדר המורים. אני מסתכל על המורים החדשים

בחיוך וחושב: "וואלה, גם אני הייתי כך פעם". זה בדרך כלל עובר מהר מאוד, במיוחד כשמאבטח בית הספר הוותיק מעכב אותי - בפעם המי יודע כמה – שואל מי אני ומה יש לי לחפש בבית הספר, ומזכיר לי שאני עדיין מורה חדש.

חוץ מחדר המורים, גם ההליכה במסדרונות בית הספר הפכה נעימה יותר, שכן אני פוגש בכל רגע תלמידים שלימדתי. הם אומרים שלום ולפעמים אף מתעכבים לשיחה ארוכה יותר. אז אני יודע שתחושת הניכור והבדידות שהרגשתי בתחילת דרכי, התחלפה בתחושה אחרת - תחושה של שייכות.

פעם, כשהייתי תלמיד, אמרו לי המורים, שבית הספר הוא הבית השני שלי. אז לא הבנתי על מה הם מדברים, היום אני חושב שסוף סוף אני מתחיל להבין.

• הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו ומרקס" בירושלים.
• לכל הטורים מיומנו של מורה מתחיל לחצו כאן.