מי אשם בעיניים הגדולות של המשקיע הקטן
עדיין לא ברור כיצד תסתיים הסאגה סביב "גבעת עולם", אולם כבר עתה ניתן לומר כי המניעים הפסיכולוגיים של המשקיע הם הפן המרתק בסיפור. גבעת חלפון ושדה הנפט של סרג'יו קונסטנצה כמשל
במיפוי שערכנו בחברת BossProblem עולים חמישה מאפיינים מרכזיים לפסיכולוגיה של המשקיע הקטן, בהם טמון המילכוד המובנה בהתנהלותו.
"רק לא לצאת פראייר"
אם המנייה הטרנדית גואה ו"בעיתון כתבו" ו"בטלוויזיה אמרו" - המשקיע הקטן לא יכול להכיל את האפשרות שיצטרך להודות בפני עצמו, או מר לוי חברו, או גברת כהן, שכנתו, שלא עלה על הגל. לכן, הוא חייב לקנות.
"לנצח את השיטה"
המשקיע הקטן בטוח שישנה שיטה להתעשרות קלה, אלא שהוא עצמו פשוט טרם פיצח אותה. לכן, כל הבטחה "להביא את המכה", בין אם ברורה או עמומה, מבוססת עובדות או תחזיות בלבד – נתפסת בעיניו כהזדמנות הפז לה חיכה אלפיים שנה.
"למה הוא כן ואני לא"
נגזרת של המאפיין הקודם: אחרים כן פיצחו את השיטה – עובדה שהם מיליונרים – מה שמוכיח שהיא קיימת. ב"אחרים" נכלל כל טייקון-כוכב שהוא גם self made man.
לפי הפסיכולוגיה של המשקיע הקטן, כל אחד מהם הרי היה פעם כמותו, עד שהצליח לעשות את המכה הראשונה עם השקעה ממולחת. וכאן הטעות.
למרות כל מעלליו מעוררי הקבס המוסרי של הטייקון-הכוכב, לא ניתן לקחת ממנו שלושה מאפיינים פסיכולוגיים שהם ההיפוך הגמור מאלה של המשקיע הקטן, מה שהופך את ההבדל ביניהם למהותי ולא רק כמותי.
הראשון: היכולת לקחת סיכון. (מושכל יותר. מושכל פחות. את זה לרוב קובעים ה"מומחים" רק בדיעבד, לפי התוצאות).
השני: היכולת לנהל את הסיכון: החל מלישון טוב בלילה, דרך הימצאות "מרווח נשימה" כספי בזמן שבו עדיין לא ברור מה תהיה התוצאה, וכלה בתמרונים כספיים יצירתיים אם מתגלות בעיות. השלישי: היכולת לשרוד את הסיכון, אם לא צלח; לספוג ההפסד ולצאת, או להגדיל את ההימור.
המשקיע הקטן, לעומת זאת, רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: לקבל את הרווחים מהימור בעל רף סיכון גבוה, אך מבלי לספוג את המחירים בדרך. "בלי סיכון - אין סיכוי" הוא משכנע עצמו בצדקת השקעתו, תוך שהוא שוכח את הנחת היסוד שבבסיס האמרה: בלי כסף שניתן להפסיד - לא משחקים במגרש של הגדולים ו/או הספקולנטים.
"הוא איש עם כיפה"
אצל המשקיע הקטן, רגשי נחיתות חילוניים או לחלופין דווקא רגשי זיקה מסורתיים, מתערבבים להם עם שיקולים ענייניים. אלה כאלה מניחים שסממנים דתיים הקשורים בהשקעה, ולו רק בעקיפין, פירושם האוטומטי יושר ותום לב, כמו גם ערובה מיוחדת להצלחה. זו טעות. די להזכיר את מספר האנשים עתירי המצוות, החובשים לא רק כיפות, אלא גם את ספסלי בתי הכלא.
במקרה של גבעות, (וחלילה אין כל טענה או הנחה שאין תום מוחלט אצל מוביליה), קשה להתעלם מהעֲצָמה של מאפיין פסיכולוגי זה בדמות האתוס היהודי-ציוני-כמו-משיחי השזור בחזונו של גיאולוג השותפות ובפאתוס המרגש של התבטאויותיו, הנישא תוך שעיני בורקות.
הוא נוטה (ושוב, סביר שמתוך אמונה שלמה) לתבל את אבחנותיו המקצועיות עם אמונותיו בגאולת העם על ידי בורא עולם, דרך מגד 5. לא ניתן להתעלם מן ההשפעה הפוטנציאלית שיש לכך, על המשקיע הקטן, שאולי (גם אם שלא במתכוון, ומבלי משים) מסיטה את המיקוד מן העובדות העמומות, או אולי אף משמשת לרציונאליזציה של הסיכון, עד כדי טישטושו.
ואכן, באסיפת בעלי המניות, נאלץ עורך הדין של השותפות, איש רב-זקן כשלעצמו, לתקן את התבטאותו הספונטנית של מר לוסקין, מייד לאחר שנאמרה, על מנת שלא להיחשד בהטעייה.
הייתכן שאפיזודה קצרצרה זו במהלך האסיפה, שמי שלרגע לא התרכז אולי אף פספס אותה, טומנת בחובה את המפתח לסאגה ההזויה? האם כל מקורה הוא בהסתבכות חלמאית של הצהרות הנובעות מתום לב ולהט כן של מוביליה? מבחינה מעשית (ולא משפטית) אין זה משנה דבר, משום שגם מצב שכזה מסוכן למשקיע הקטן, כפי שאכן קורה בפועל.
"התקשורת אשמה"
מה עושים עם "זכות הציבור לדעת", כשאכן לא ניתן לדעת, וכשאותו ציבור עצמו טוען שאין לדווח על כך שלא ניתן לדעת, כי עצם הדיווח על אותה אי ידיעה מקצין אותה מעבר לנדרש ומסכן את השקעתו? התבלבלתם? לא נורא, כי זו אינה הסוגיה האמיתית.
המשקיע הקטן המצוי בדיסוננס חריף עקב הפער בין הפסיכולוגיה שלו, הדוחפת אותו אל עבר הסיכון, לבין המציאות הטופחת על פניו, המציעה לו לשקול בריחה מן הסיכון, פותר אותו בקלילות מרשימה: התקשורת אשמה. אגב, בזה הוא דווקא דומה מאד לטייקון-הכוכב.
"לסרג'יו פנית – ג'ריקנית"
כשמר חסון קונה את שדה ויקטור מסרג'יו קונסטנצה ב"גבעת חלון אינה עונה", הוא פועל בדיוק מתוך הפסיכולוגיה שמיפינו. וגם כשהוא מגלה ש"איזה סולר – מקסימום חולר" הוא אינו לוקח אחריות חלילה, אלא ממהר להאשים את המוכר.
אנו טוענים שמסרג'יו ועד מיידוף (וחלילה אין כל מקום להשוואה בין מי מהם ל"גבעות עולם"), דווקא המוכר, בו כולם נוטים לעסוק, הוא פחות רלוונטי להבנת המצב, מאשר הקונה, המשקיע הקטן.
אז עזבו את השורטיסטים, את המוסדיים ואת המומחים, ואפילו את הנהלת השותפות או התאגיד. פני מניות טרנדיות, כפני המשקיע הקטן. לכן, כל עוד הפסיכולוגיה האנושית נותרת בעינה, "גבעות עולם" היא רק משל, שימשיך לספר את עצמו עוד באלף שמות אחרים, בספר האגדות הבורסאיות שלנו, עם סוף טוב יותר או פחות, עד עצם היום הזה.
הכותבת היא בעלים ומנכ"ל BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
