השתן עלה לדמוקרטיה לראש

מצב חירום בג'נין: נתין

את הפוסט הקודם סיימתי בקריאה נרגשת לשוכני "מטריקס הכיבוש" לעזור למוסטפה להגיע לניו יורק לפסטיבל סרטים שיכול לקדם אותו דרמטית ולעזור להקמת מרכז קולנוע לכשרונות פלסטינים צעירים במחנה הפליטים ג'נין.

ואכן, הטובים שבשוכני המטריקס הרימו את הכפפה, ויומיים לאחר הפרסום קיבלה מערכת ynet תשובה מצה"ל שב-14 לחודש אושרה בקשתו של מוסטפה להיכנס לירושלים ולהתייצב לראיון בשגרירות האמריקנית. האישור, נאמר, הועבר לצד הפלסטיני של משרד הקישור בג'נין.

רגע, זה לא סוף הסיפור. הראיון בשגרירות היה מיועד ל-15 לחודש בעשר בבוקר, ואילו את האישור הנכסף קיבל מוסטפה למחרת. הוא הגיע מתישהו בין ה-14 ל-16 - תלוי בגרסת המספר. האם היה זה פקיד בצד הישראלי שהלך הביתה מוקדם מדי בגלל הצטננות קלה - או שמא היה זה פקיד פלסטיני שחשב לעצמו בחוסר עיניין שדואר שאפשר לפתוח מחר, אין טעם לפתוח היום? לעולם לא נדע. 

הובעה אף נכונות לאפשר לו להיכנס לירושלים לראיון נוסף שנקבע לו בקונסוליה, ב-22 בספטמבר. אבל אז גילו כולם למגינת ליבם שמדובר בערב חג, ומוטל סגר מלא על השטחים. אכן, גם הטובים שבאנשים לא יכולים לעזור מול כוח עליון. בקונסוליה לא יכלו להציע לו מועד אחר לראיון בטווח הזמן שנותר עד הפסטיבל בניו יורק, שנראה כאילו הוא הולך ונמוג עבורו.

בסיפור הזה דווקא היתה באמת ובתמים נכונות בצה"ל לעזור למוסטפה להגיע לאמריקה (כי הרי כולנו מאוחדים ברצון סמוי להגיע לאמריקה כזאת או אחרת) - אבל אני לא יכולתי אלא לחשוב על המשפט האלמותי של קפקא: "המשיח תמיד מגיע יום אחד אחרי הגעתו". לא יכולנו למצוא דוגמה טובה יותר כדי להראות שעוולות הכיבוש טמונות בכיבוש עצמו, ולא בפרטים המנהלים אותו.

"למה, לכל הרוחות", תוהה מוסטפה, "ברור לכולם שפליט פלסטיני החי תחת שליטה פלסטינית כביכול, לא יכול להגיע לשגרירות ארה"ב לבקש ויזה רק בגלל שהיהודים חוגגים את חג הסוכות שנועד מלכתחילה להזכיר לעולם את שבריריותם של חיי הפליט וחסר הבית?". וכל התותחים וכל החיילים, וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

אז למה, בעצם, האמריקנים, עם כל הקולות שהם עושים כאילו אכפת להם מהפלסטינים, לא פותחים קונסוליה במקום שהנתינים חסרי הזכויות של מדינת החסות שלכם יוכלו להגיע אליו בקלות?

כולנו מחזיקים למוסטפה אצבעות. בינתיים, הנה הזדמנות להכיר אותו קצת יותר. ביקשתי מתלמידיי לתאר מצבי קונפליקט פנים-משפחתיים בשש דקות. מוסטפה בחר להראות מה המשמעות של משפחה פלורליסטית. אני לא מדבר על זוג ליברלי ממעמד בינוני אלא על זוג פליטים שנלחמו יחד לגדל ילדים ונאבקו לחופש של פלסטין - אביו מוסלמי אדוק ואמו לוחמת אמיצה לזכויות האשה. מהחומרים האלו הוא קורץ - היכולת להכיל ניגודים ולאפשר להם להתקיים מתוך כבוד תחת קורת גג אחת.

מצב חירום בברוקלין: אזרח

על במה קטנה ברחוב אליזבת, עמד זמר איטלקי מזדקן, שיערו צבוע וחליפתו מהודרת. הוא שר לקהל משולהב את "ניו יורק ניו יורק": "אם אני יכול להצליח כאן, אני יכול להצליח בכל מקום בעולם".

המסעדות הגישו קנלוני וכדורי בשר וברמקולים הדהד קולו של בדחן איטלקי צרוד. "נכון ש'איטליה הקטנה' הצטמקה עוד יותר על ידי הכובש הסיני", הוא מהגג, "אבל אני אעזוב רק כשהסינים יידעו להכין רביולי כמו של אמא שלי".

עוד הוא מדבר, ולהקת כלי נשיפה התחילה לנגן את המוזיקה מ"הסנדק", וניו יורק הרגישה לפתע כמו סרט מרגש ונוסטלגי על ניו יורק. הגשם החל לטפטף, מטרייה נפתחה כנגדו, ויד הושטה כדי לעצור מונית צהובה. מה מתאים מזה לסיום הסצינה. אך העלילה משתבשת, כדרכה של עלילה.

הגשם מתחזק. אני, שלא מכבר עברתי ניתוח להוצאת אבנים מהכליות, חייב להטיל את מימיי - והמונית לא מגיעה. כל אדם שנשא אבנים בכליותיו, יודע שמים חייבים לשתות ולהטיל למכביר. אני מצליח למצא פינה נסתרת למצב חירום עירוני, במבט ביישני בודק שאין נפש חיה, ותחת גשם ניו יורקי לא כבד, אני הופך באחת מאזרח מכובד למשתין בקיר שברירי.

עם פתיחת הרוכסן, צצו ממעמקי האדמה שני מלאכי חבלה בדמות שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש, המכוונים לעברי ולאברי פנס רב עוצמה. במושגים מיתולוגיים, חשתי ככלב העיר המסמן בהשתנה לנוכח כלב הכפר שבא לבקרו, את ניו יורק כטרטוריה הביתית שלו. אך ניו יורק, כדרכה, מתעקשת להראות לו שהיא לא שייכת לאף אחד, וסימנה לי אחת ולתמיד מי הוא האדון ביחסי האהבה-שנאה ארוכי ההשנים שלנו.

ואני שואל: מה היה קורה עם הייתי גומר בכלא ל-48 שעות, כמו חבר של חבר שלא היתה לו תעדות זהות בעת ההשתנה הפומבית? האם ייתכן שהייתי מתוודה על רצח שלא ביצעתי בפני מודיע משטרתי שהתחפש לאנס אסירים? לו רק יכולתי להתאפק כאדם בוגר, כפי שציין השוטר בבוז כשהגיש לי את הזימון למשפט.

הדיקטטורה הדמוקרטית

"מצב חירום" מוגדר על ידי הדמוקרטיה המערבית כמצב שבו השלטון הריבוני, מתוך דאגה לשמירה על החירויות והזכויות של הפרטים המרכיבים אותו, מפקיע את חירותם של פרטים אחרים, או אף של הפרטים שלו עצמו.

מספר הוגי דעות עכשוויים טוענים ש"מצב חירום" הוא לא בחזקת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, אלא הוא המהות של הדמוקרטיה המערבית.

הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן טוען למשל שהדמוקרטיה כמו שאנו מכירים אותה נמצאת במצב חירום תמידי, בו הזכויות של חלק מיושביה או בעצם זכויות כל יושביה מושהות תמיד.

מוזר שדווקא הדמוקרטיה המערבית, המייחסת לעצמה חשיבה של ריאליזם פוליטי ונאורות, מתפקדת מבחינה אידאולוגית ממש כתיאולוגיה דתית של "משיח לעתיד לבוא".

מה שאנו מכנים היום דמוקרטיה, הוא בעצם שלטון דיקטטורי שנתיניו-אזרחיו משתפים איתו פעולה באופן רצוני מתוך שתי תקוות שווא שמקורן בדת. האחת היות האדם או הקהילה בחירת האל, כלומר, שחרון מצב החירום יפסח עליהם ויפגע רק בנתין אחר (עדיף כזה שאינו אזרח); השנייה היא כמובן ההבטחה לגן העדן האוטופי של "דמוקרטיה לעתיד לבוא".

• ברוקלין-ג'נין - לכל הפוסטים