הגרמני הטוב

"אתם ישראלים?!", פנה אלי בפליאה זוג מבוגר ממוצא גרמני, דקות ספורות לפני שלהקת הרוק האגדית "די טוטן הוזן" עלתה אמש (א') לבימת מועדון הבארבי בתל- אביב. 

השאלה אינה  מקרית: ההופעה אולי נערכה בלב תל-אביב, אבל אם עובר אורח היה משוגר לשם - קשה להאמין שישראל היתה הניחוש הראשון שלו, אם היה מתבקש לזהות את המדינה בה הוא שוהה. הרחבה המרכזית, רובה ככולה, היתה שטופת בלוריות בלונדיניות, והשפה השלטת - מהשירותים ועד הבר - היתה גרמנית.

קמפינו. כמעט בן 50, קופץ כמו טינאייג'ר (צילומים: דודו אזולאי)

סולן הלהקה קמפינו (שנולד בשם אנדריאס פרגה) אמנם ניסה את מזלו בעברית מקרטעת ("אנחנו מאוד שמחים להיות פה", "תרימו את יד ימין, תרימו את יד שמאל"), אבל האמת היא שלא היה לו כל צורך בכך:

אחוז המאזינים שלא הבין את גמגומיו העבריים לבטח היה גדול מזה שהתקשה לפענח את קריאותיו בשפת אמו.

זו גם התשובה המתבקשת לכל מי שתהה איך ממלאים את הבארבי בהופעה של להקת פאנק-רוק גרמנית, שבמקרה הטוב מוכרת לישראלי הממוצע משניים-שלושה קליפים שרצו בתקופה כזו או אחרת ב-MTV: ממלאים את המקום בגרמנים. המון גרמנים, בגילאי שמונה עד 80.

פצצת אנרגיה

גם אם הקהל הישראלי ברובו לא ממש מכיר לעומק את "די טוטן הוזן" ("Die Toten Hosen", בתרגום מילולי "המכנסיים המתים"), עבור הגרמנים מדובר בסוג של בון ג'ובי מקומיים. או אם תרצו - הגרסה הגרמנית של "משינה", רק בלי ההתמסחרות המיותרת של השנים האחרונות.

נעלמים ברקע: חברי "די טוטן הוזן"

למרות שרוב החברים לא התחלפו ב-20 השנים האחרונות, "די טוטן הוזן" היא בראש ובראשונה מופע של איש אחד: קמפינו. בגיל 48, הוא עדיין אחד הזמרים האנרגטיים והמסעירים ביותר של הרוק האירופי, סוג של פצצת אנרגיה בלתי נדלית שרק מחפשת עוד הזדמנות לצרוח אל תוך המיקרופון ולהפתיע פעם נוספת את הקהל - גם אם זה אומר לצנוח מהבמה לידי המעריצים, גם אם זה אומר לשיר תוך ריצה מהבר לבמה, לאורך הרחבה הדחוסה.

במולדתם, קמפינו וחבריו מופיעים בעיקר באצטדיונים. במובן הזה לפחות, הקהל המצומצם שהגיע לבארבי זכה לחוויה שגרמנים רבים חולמים עליה - לראות את הלהקה המיתולוגית במרחק יריקה, במסגרת מופע אינטימי מול מאות אנשים, במקום עשרות אלפים.

אבל גם על הבמה המצומצמת של הבארבי, הקטנה בהרבה מהסביבה הטבעית שלו, קמפינו הצליח לקפץ ללא מנוח במשך שעה וחצי של הופעה - כבר מהפתיחה הסוערת של "Strom", הלקוח מהאלבום האחרון והמוצלח שלהם, ועד הלהיטים המוכרים והוותיקים יותר כמו "Hier Kommt Alex", "Paradies" והמנון השיכורים שלהם, "Zehn Kleine Jagermeister".

קמפינו. לא באמת היה צורך בעברית המקרטעת

יש משהו פשוט מאוד במוזיקה של "די טוטן הוזן": פאנק רוק מלודי וקליט, כועס לכאורה אבל בפועל לא ממש - מאוד מיינסטרימי, אפשר אפילו לומר. אבל יש לא מעט קסם בפשטות הזו, במלודיות הדרמטיות והקצת דביקות של שירים כמו "Alles was war" הטרי יחסית, או "Steh auf, wenn du am Boden bist" הישן יותר, שכלל דואט של קמפינו עם מעריץ בר מזל שהצטרף אליו על הבמה.

במהלך ההופעה הם סיפקו לקהל גם לא מעט קאברים אנרגטיים - גם אם לא ממש מפתיעים מבחינת העיבוד - ללהיטים כמו "Song 2" של בלר, "Should I Stay or Should I Go" של הקלאש ואפילו "I Feel Fine" של הביטלס. את ההדרן הם סיימו

עם השיר שחותם את רוב הופעותיהם - ביצוע מרגש שסחף את כל הקהל ל-"You'll Never Walk Alone", המנון אוהדים בלתי רשמי של ליברפול, בחירת לבו האמיתית של קמפינו.

"גילינו שתל-אביב היא בית הרוקנ'רול", הכריז קמפינו דקות ספורות לפני שירד מהבמה. אנחנו אולי יודעים שזו לא בדיוק המציאות, אבל למרבה המזל, האמונה המוטעית הזו עוד עשויה להחזיר אותם לכאן. ובפעם הבאה, מומלץ גם לצברים נטולי גרמנית לצפות בפלא מדיסלדורף.