מועקת אחרי החגים

אחרי החגים. תחושה של דיגדוג קל בקצה האצבעות. מתי זה כבר יבוא. בימי הרוח וההתבוננות יש מועקה מסוימת. הכוחות מתכנסים פנימה ובשלב מסוים הם כמו קפיץ דרוך המחכה להתפרצות של אחרי החגים...

אך גם, תחושה של ריקנות בלב. המשפחה מתפזרת, הסוכה המפורקת מבטאת את התמוססותה של החוויה המרוכזת שעברנו. כוונות הלב, הדמעות, האגרוף המכה על החזה, ההתרגשות של 'ונתנה תוקף' הכל מתאדה, מתפזר, משל היה ערפל דק של בוקר.

אני יושב במרפסת ביתי, ורואה את העלים המאובקים של השזיף, שנצרבו בשמש הקיץ הלוהטת, אך לא אבדו תקווה ושמרו על הירוק שלהם, שאמנם האפיר ואף הצהיב קמעא. ועלים אלה ששרדו בגבורה את הקיץ המכלה, עלים אלה שהקמטים והיושן ניכרים בהם, הולכים ונושרים ונערמים על האדמה ועל רצפת המרפסת. כל משב רוח שמגיע, מדלל גם את עלי הבוגנוויליה ואת אף פרחיה הסגולים. ההווה הירוק והגמיש עומד להפוך לעבר חום, שברירי ופריך.

לעיתים אני מרגיש שהמעשים שלי, גם היפים שבהם, אלה שאני יותר מזדהה איתם, מתיישנים ונושרים כמו עלי השזיף. ממש כמו תמונות ישנות בהם אנו מוצאים את עצמנו, שערותינו שחורות, צעירות, המבט מלא חיות וחוצפה צעירה. והנה נלכדנו בעין המצלמה, עושים, מדברים, מתבוננים, חלק מ... ואנו מתבוננים היום, שנים אחרי, בהפתעה, בצלמנו ודמותנו, חשים שזה לא זה. חשים מנוכרים לדמות הניבטת אלינו מהתצלום המצהיב. חשים שתמונתנו היא סוג של עלה בוסר שקמל בינתיים. זה אנחנו? אנו שואלים בסתר ליבנו, או שהתמונה (ובעצם מה שהיינו אז לפני...) היא סוג של עלה שהיה מודבק לזמן מה על גזע קיומנו? עלה שנשר והותיר מרחב לעלה חדש ממנו.

אחרי החגים, הסתיו מזדחל לו פנימה, מפרק וממוסס את הקיץ רווי העשייה. האסיף נאכל או נמכר לאחרים. ואנו מתרוקנים. התרוקנות שיש בה סוג של עצבות. סוג של פרידה מהעלים שהצמחנו מתוך גזע קיומנו השנה.

אחרי החגים, הזדמנות להתחלות מחודשות. אחרי החגים, ריגוש קל בלב אל המצפה לנו. אל שנעשה, אל שייעשה בנו. הייה מן 'הווה מושהה' בימי החגים. מעין פסק זמן מתמשך. תהליך שמימי עלום עליו ניסינו להשפיע מלמטה, במעשינו, בתפילתנו.

אחרי החגים, נפתח מרחב חדש לתיקון. לרקמת יחסים חדשה עם הסובבים אותנו. לסיפור חדש אותו נספר על חיינו, על חייהם. לדיבור חדש אליו יתברך.

אחרי החגים, המחילה שם, שהרי העלים הקודמים נשרו זה מכבר ולקחו

איתם את המריבות והשנאות. את אטימות הלב והאדישות, את ההרגלים והפזיזויות. כולם מתגוללים בעפר. כולם ינשרו תוך ימים ספורים, ויתפוררו. והמחילה ממילא תתרחש, ותאפשר צמיחה מחודשת ונקייה של הכל.

אחרי החגים, הגשם הרוח ישטפו מאיתנו את האבק. שורשינו ישאבו מים זכים. מעשים חדשים ינבטו בהססנות כמו ניצנים רכים, מתי שהוא באביב, ויוליכו לפרחים ולפירות, עד בוא הסתיו שאחרי.

רבי פנחס מקוריץ היה אומר שמייד לאחר שנעלם קול השופר של נעילה, הוא שומע את קול השמש המכריז באישון בוקר על הסליחות של יום כיפור הבא.