הדתל"ש הראשון

הוא היה נצר למשפחה מכובדת. אביו, דמות ידועה בקרב אנ"ש, היה אהוד בקרב קהילתו ונודע כאחד מעמודי התווך שלה, אוחז ספרא וסייפא, שמעמדו אינו מונע ממנו להרוויח את לחמו ביושר מהעסק המשפחתי. כיאה למשפחה שכזו, גם בענייני היום-יום השתדלו לעסוק ברוחניות ולא להתרחק מד' אמות של הלכה. לא ייפלא, איפוא, שבחרו לנהל עסק לתשמישי קדושה. ואכן, ראו ברכה במעשיהם, ומכל קצווי המדינה היו מגיעים צמאי הדעת, לרכוש להם אך ורק במקום ששמו ושם בעליו שם נרדף הם להידור מצווה.

את בניהם חינכו משחר נעוריהם לעבוד, לירוא, לאהוב ולעשות רצון קונם. במיוחד היתה גאוות המשפחה, וגאוות האב בפרט, על בנם הבכור, שלימים יירש מקום אביו ויהיה נגיד על עמו וקהילתו אחריו. יחד עם מעמדו הרם, יירש הוא גם את העסק ששמו יצא למרחוק, ומגיל ינקות כבר היה מבלה עם אביו ליד ספרי החשבונות, מאזין להסבריו מלאי החכמה והרוך לקהל לקוחותיו ומתבונן בו בהערצה. כאשר גדל מעט, היו מפקידים בידיו את החנות לשעות קצרות, תחליף נאה ל"תיכף אשוב" שעלול היה לגרום ללקוחות לשוב ריקם. משראה כי העסק מתנהל יפה אף בהעדרו, החליט אביו כי הגיעה העת לתת בידיו האמונות את הניהול ליום שלם, לרגל נסיעתו, ולבחון כיצד יתנהל. הוא לא צפה את החרפה.

כבר כאשר קרב אל העיר הבחין כי דבר מה אינו כשורה; המולה ופחד שררו בכל. האנשים שראו אותו קרב השפילו מבטם ורחקו לאחור, משימים עצמם כאילו לא ראוהו. הוא הדריך פעמיו מייד אל החנות, חושש שמא דבר מה נורא אירע לבנו. ואכן, אך קרב אל הרחוב, הבחין בריח חרוך, ומשעמד מול חזית העסק, נפל לבו בקרבו למראה ההרס, השברים והרמצים העשנים ששלטו בכל. בנו עמד חסר אונים אל מול כל זה, והוא תבע ממנו: "אמור לי, בני, מה קרה כאן"?

"זה אלוהים", ענה לו.

"מה זאת אומרת"?, שאל אותו שנית, מביט בו כמוכה שטן.

"אלוהים, הוא כעס מאוד על מה שקרה כאן. אמר שלא יכול להיות שימכרו חפצים מהודרים עם פשוטים, ובכלל, לא יכול להיות שבשביל כל העבודה שהוא השקיע, מוכרים את זה במחיר כזה מצחיק. והוא לא רואה מזה אפילו שקל. היה ממש כעוס, אבא, מה אומר לך. חרון אף ממש. ואז הוא התחיל עם האש ותמרות העשן. ניסיתי לדבר איתו בהגיון, לנסות להגיע לפשרה, משהו. אבל היה בלתי אפשרי לעצור אותו, אבא. פשוט התחיל לשלוח ברקים ואבני אלגביש וחיסל פה את כל החנות".

"והקופה? מה קרה לקופה, תגיד לי"?, ניענע את כתפיו כלולב, "אתה יודע שהיה כאן פדיון של חודש שלם"!

"יודע, אבא. ניסיתי להסביר לו שעבדנו קשה, ושילמנו מסים, והכל, וזה כסף שלנו, אתה מבין. אבל לא עניין אותו. פשוט לקח את הכל והלך. אמר לי שהכל מוגן בזכויות יוצרים, ואם יש לי בעיה, ניפגש במחוזי".

"אידיוט חצוף! אתה מצפה שאאמין לך שאלוהים דיבר איתך? שלקח את הכסף וברח?

 ששלח לי פה פירוטכניקה? איפה החבאת את הכסף, גנב ארור"!

"אבא! אבי"! – מחה את הדמעות מעיניו – "עשיתי כל מה שיכולתי, אבא! הוא כל יכול, אתה יודע. זה לא כוחות. איך יכולתי לעצור אותו? ועכשיו אתה עוד מאשים אותי בגניבה"?, התייפח.

"כל יכול או לא כל יכול, ספר את זה למישהו אחר. הזקן שלך נראה לך כבר כל כך סנילי, שהוא יאמין שאלוהים שולח אש ותמרות עשן ככה באמצע היום? שהוא יכול פשוט להעלים ערימה של שטרות שהרקולס בעצמו בקושי יוכל לסחוב על הגב"?

"אבל אבא", אומר שוב אברהם, ולפתע לובש קולו ארשת רצינית ועל פניו נסוך ביטחון. "הן אתה לימדתני כי כל יכול הוא, וכי לא תמיד אנו מבינים את מעשיו, וכי עלינו לברך על הרעה כשם שעלינו לברך על הטובה. או אולי, אתה לא ממש מאמין בכל הסיפור הזה"?

וקולו של תרח נדם.

מזלו של אברהם הוא, שאביו, על פי המדרש, היה פתוח דיו להגיון, גם אם זה סתר את האמונה בה חיו הוא ומשפחתו מדורי דורות. רק תארו לכם שתרח היה עובד אלילים בסגנון חרדי. היה מייד זורק את אברהם מהבית, מזהיר את כולם לבל יעזו לדבר עמו, מתעלם לחלוטין מעובדות, הגיון וכל עניין סביר אחר, וממשיך לעבוד את "בוראו" האלילי. 

וכך מופיע בבראשית רבה בראשית רבה לח, יג (מתוך אתר מדרשת)

אברהם והפסילים

בית אביו של אברהם היו עושים צלמים (=פסלים לעבודה זרה) ומוכרים בשוק. יום אחד הגיע אברהם למכור. באה אשה אחת טוענת בידה קערה סולת. אמרה לו: הילך והקרב לפניהם, עמד ונטל מקל בידו ושבר כל הפסילים, ונתן המקל ביד הגדול שבהם. כיוון שבא אביו אמר: מי עשה להם כך? אמר לו: המכסה אני דבר מאבא? באה אשה אחת ובידה קערה מלאה סולת ואמרה לי: הילך והקרב לפניהם. הקרבתי לפניהם, היה זה אומר: אני אוכל תחילה, וזה אומר: אני אוכל תחילה. ועמד הגדול שביניהם ושבר את כולם. אמר לו: מה אתה משטה בי – כלום יכולים הם? אמר לו: ולא? ישמעו אזניך מה שפיך אומר. בראשית רבה לח, יג.