מוסקים ופורעים בגדה המערבית

מי יגן על הזית שלי? / אורית סטרוק

צה"ל, המנהל האזרחי ומשטרת ישראל נערכים לקראת עונת מסיק הזיתים ביהודה ושומרון - בישרו הכותרות. זוהי "משימה בעלת ערך מהמעלה הראשונה", ועל כן, בעיצומה של תקופה רוויית פיגועים, יקדישו כוח אדם ומאמץ מבצעי רב כדי לאפשר את המסיק "עד הזית האחרון".

מנגד, במעין תמונת-ראי, עומדים החקלאים היהודים באותם אזורים עצמם. חקלאים המעבדים אדמתם כחוק, וסובלים מהתנכלויות יומיומיות של שכניהם הערבים, המגובים ומוסתים בידי אותם פעילי שמאל אבירי-זכויות-האזרח-והחקלאי.

הנזקים הנגרמים להם נאמדים במאות אלפי שקלים, ואת כאב הלב של חקלאי שיבולו הושחת - מי יאמוד? זרועות החוק של מדינת ישראל כמעט ואינן מגינות עליהם, והתקשורת כמעט ואינה מסקרת אותם ואת כאבם.

לפני כשלוש שנים ערכנו חקיר מקיף על ההתנכלויות לחקלאים היהודים. פתחנו עשרות תיקי חקירה משטרתיים, וראיינו עשרות חקלאים. מצאנו תופעה רחבת היקף של פגיעות מכוונות, תכופות ושיטתיות על רקע לאומני ולא פלילי: הצתה, פלישה, חבלה בציוד והשחתה מכוונת של היבולים.

מצאנו מעורבות גלויה לעין של ארגוני השמאל - אותם אלו המטיפים בראש חוצות נגד פגיעה בגידולים - בהסתה, בארגון, בהשתתפות פעילה ובגיבוי משפטי לפורעים ולמשחיתים. שתילי הזיתים של החקלאים היהודים גורמים להם משום מה לתגובה הפוכה לחלוטין.

מצאנו גם אוזלת יד ושוויון נפש משווע של המשטרה, אפילו בחלוקת אישורים לצורכי מס רכוש. חקלאים רבים נאלצו לספוג נזקים של עשרות אלפי שקלים, לאחר שהמשטרה לא הואילה בטובה לשלוח חוקר שריפות או גשש. כנראה לא נותר לה כוח אדם לאחר שכולו מגויס להגנה על החקלאים הערבים.

מצאנו פערים ניכרים במשאבים, בשיטות הפעולה, ובמוטיבציה של המשטרה בכל הנוגע להגנה על החקלאי היהודי. הוא ייאלץ להמתין למעלה משעה להגעת המשטרה, וכשכבר תגיע יתברר שהכח אינו מונה צלמים, גששים, ושוטרים מיומנים במעצרים.

הסיכוי שייעצרו חשודים כמעט אפסי. ברוב המקרים המשטרה נעצרת על סף הכפרים הערביים, והופכת אותם לכפרי-מקלט לפורעים.

לעומתו, החקלאי הערבי מגיע לשטח מלווה במעטפת הגנה צבאית ומשטרתית מסיבית, שתעצור על-המקום את שיעז להתנכל לו. הכוח יכלול שוטרים מיומנים במעצרים, צלמים וצוותי בילוש, ויסתייע במערך המודיעיני של המשטרה ואפילו של השב"כ. ואם כל אלה לא יספיקו, לא תהסס המערכת להוציא צווים מנהליים נגד מי שעלולים לדעתה לפגוע בזית הערבי - הכל כמובן בניצוחו של "צוות אכיפת החוק ביהודה ושומרון". לאן נעלם העיקרון המקודש של שוויון בפני החוק? לצוות ולעומד בראשו פתרונים.

בפרק ההמלצות של הדו"ח כתבנו אז: אין כל צורך להמליץ על דרכי פעולה לשיפור האכיפה כנגד הפורעים והמשחיתים - די אם יחליטו הרשויות להנהיג מדיניות של אכיפה שוויונית, להשתמש בכל האמצעים המשמשים אותם להגנה על מוסקי-הזיתים הערבים, כדי להגן גם על החקלאי היהודי.

שלוש שנים חלפו מאז. לו היו לרשותנו תקציבי עתק מהאיחוד האירופי, היינו מן הסתם מוציאים דו"חות נוספים בנושא, אבל למרבה הצער, גם בכך אין צורך. דבר לא השתנה.

לפני כחודש נאלצנו לפנות שוב למשטרה, בעקבות שלושה אירועי הצתה רצופים בשטחים החקלאיים של הישוב אש קודש ושניים נוספים בכרם בנגוהות, שגרמו נזקים כבדים ואף סיכנו את חיי התושבים. בכל המקרים, למרות ראיות בשטח, איש לא נעצר ותיקי החקירה נותרו ריקים. בנגוהות, אפילו האישור המיוחל למס רכוש לא ניתן על ידי המשטרה, ובעל הכרם נאלץ לספוג את הנזקים.

אורית סטרוק, מנהלת המחלקה המשפטית ביישוב היהודי בחברון ומנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע

הם לא מחכים לביבי / טליה ששון

הדיבורים בתקשורת על הקפאה שכבר אינה או זו שעוד תהיה, אבו מאזן יפסיק את השיחות או לא ומתי, חלון ההזדמנויות שעלול להיעלם ברגע, סכסוך דמים שאולי יש איזה סיכוי לסיים אותו כבר (או שמא יפרוץ ויתחדש במלוא עוזו), אינטרסים ישראליים מורכבים, אינטרסים אמריקניים דחופים, נשיא אמריקאי שלוחץ, עולם שעוצר נשימתו - הכל רעשי רקע.

אוזניהם אטומות. לבם קשה. אין להם צורך במלים. הם שותקים ועושים. הם כורתים עצי זית שהיו בשיא פריחתם, ועתה הם פרושים קילומטרים לעין הרואה - גדמיהם זקורים אילמים כלפי שמים; שדות נשרפים;

פלאחים מסולקים בכוח הזרוע משדותיהם שעיבדו עשרות בשנים, מקור פרנסה עיקרי לילדים הממתינים בבית ללחם.

היד העוקרת ממהרת לפרוש רשתות טפטפות חדשות לכרמים הניטעים בשדות גזולים, ותיירים נטולי דאגה מוזמנים לייקב בוטיק למסע טעימות.

ומי שאחראי על מה שנקרא "אכיפת החוק בשטחים" - משטרת ישראל, ובעיקר חיילי צה"ל - אלה ברובם מיטיבים לראות למרחוק, וסובלים קשות מקוצר ראייה לקרוב. וגם כושר השמיעה שלהם לא משהו.

ובעוד ממשלה מדברת שלום - ברצינות או לא, אין איש יודע - מדברים חלק מהמתנחלים בלשון המוכרת להם ולנו כבר 43 שנה: השתלטות בכוח על קרקעות. אין דין ואין דיין בגדה המערבית. יש חזק וחלש. יש מי שקובע עובדות בשטח עבור מדינה שלמה, שמעדיפה לעצום עיניה ולא לדעת שבסיפור על הצפרדע המתחממת לה לאטה בסיר - יושבת היא. כשתקום ותצעק - היא כבר תהיה אבודה, כי לא תוכל לצאת מהסיר החם.

ואולי גם לא כל כך ירצו לעזור לה, לזו שמליטה פניה ולא רוצה לדעת מה קורה אצל השכנים מידי בני עמה, בשמנו ובשם הציונות שהוציאו את שמה לרעה. כי הימים האלה, שבהם מדברים שלום (ברדיו בעיקר), בגדה המערבית מדברים מלחמה מול אזרחים, וקומץ מתנחלים סוגר את הדלת בפני מדינה דמוקרטית לכאורה, על עתידה ועתיד ילדיה.

ראש ממשלה אחראי, שר ביטחון שממלא תפקידו באופן אלמנטרי - היו חייבים להתייצב בשער. היו חייבים לעצור את ההשתוללות הזו שפורצת לאחרונה מכל עבר, למנוע את המעשים שיישארו לעולם כתם על מצחה של החברה הישראלית, וידבקו גם במצחם שלהם. ואם לא ממש היום - אז מחר. ויהיה מי שעוד יזכור להם זאת בדור העתיד.

עצירת מעשי התועבה היא קודם כל מעניינם של מי שהופקדו על מניעת הדבר. אך מה תפקידנו, אנו ציבור האזרחים הרחב, השומע ושותק? האם זה עניין של השקפה פוליטית, או עניין שמאתגר את חוש הצדק הפשוט והטבעי של כל אדם?

איך עם שסבל מגזענות יותר מכל עם בעולם, שידע להקים יד לכל חסיד אומות עולם שהציל נפש אחת מהתופת הנוראה - אוטם אוזניו וממאן לשמוע את שוועת הקולות האזרחיים העולים משכניו על אדמות גזולות, וחרפה, ודיכוי, ומניעת פרנסה ורמיסת זכויות אדם בידי אזרחים בני עמו בשם אהבת הארץ?!

ולמצער נאמר - אסור לנו, היושבים לבטח, לשתוק. לפחות אסור לשתוק. הגיע זמן צעקה.

טליה ששון, חברת המועצה הציבורית של "יש דין", מחברת דו"ח המאחזים