דפנה עברה כריתת שד: "מי ירצה אותי ככה?"

הכל התחיל בקיץ 2007, כשאבי בישר ערב אחד ש"עפרה חולה, שוב". אחרי 15 שנה המחלה פגשה באחותו שוב, הפעם בצד השני. בהמלצת רופאיה היא נבדקת ומתגלה כנשאית BRCA, הגן שאחראי על סרטן שד ושחלות תורשתי. אחי, אבי ואני, כך מבקשים הרופאים, צריכים להיבדק גם כן. התוצאה החיובית שמתקבלת מראה כי אנחנו נשאים, אך בשלב הזה הכל די עובר לידי ואני עוד לא מבינה מה ההשלכות של התוצאות הללו עלי.

כדי להבין מה משמעותה של התוצאה החיובית אני נפגשת, זמן קצר אחר כך, עם שני

רופאים, האחד מומחה ברפואת נשים והשנייה מומחית בתחום האונקולוגיה. תוכן השיחה ענייני ונוקב ואני שואלת הרבה מאוד שאלות.

כשאנחנו מגיעים לשלב הסיכומים האמת המרה נראית כך: אני נשאית של המוטציה 185deiAG בגן BRCA1. הסיכוי שלי לחלות בסרטן השד עומד על 80% והסיכון לחלות בסרטן השחלות על 40%. ההמלצה: לבצע כריתה מניעתית של השחלות והשדיים.

עם כריתת השחלות אני עוד איכשהו מסתדרת. בכל זאת, הן נמצאות בפנים, כך שאף אחד לא רואה, ואני גם לא מתכננת ילדים נוספים. אבל כריתה של השדיים? פה אין בכלל על מה לדבר. אני במעקב צפוף של פעמיים בשנה, אני אומרת לעצמי ולרופאים, ויהיה בסדר.

"רצות לי בראש אלפי מחשבות על האובדן"

נובמבר 2007. אני עוברת את הניתוח הראשון בחיי. כשאני מתעוררת אני בוכה ללא הפסקה.

"כואב לך משהו?", שואל האח בחדר ההתאוששות. "לא", אני עונה. "זה פשוט יוצא".

באותם רגעים שאחרי הניתוח להסרת השחלות רצות לי בראש אלפי מחשבות על האובדן, על הכאב, על משהו שנגמר. והדמעות? הן פשוט היו שם, בהמוניהן.

אבל השעות עוברות ואת מקומן של הדמעות תופסת רוח שטות. אני עונה לכל טלפון וצוחקת עם כולם. בכל זאת, אומרים שהצחוק הכי טוב לבריאות.

"מה זה אומר טרום סרטני?"

מרץ 2009. בתחילתו של החודש אני חוגגת את 40 שנות קיומי במסיבת ריקודים שארגנתי לעצמי ולחברי הטובים. מספר שבועות אחר כך אני מגיעה למעקב MRI שדיים שגרתי. 40 דקות של שכיבה מוחלטת. לא לזוז - לא לנשום. מצלמים. 

שבוע עובר ואני חוזרת למרפאה וניגשת לדלפק כדי לאסוף את המעטפה ובה התוצאות. אני פותחת אותה כדי להציץ, מרפרפת קלות על השורות הראשונות ורצה לסוף, לסיכום. אני קוראת, ואז חוזרת לתחילת המשפט וקוראת שוב: "עקב הבדל בהשוואה לבדיקה קודמת מומלצת ביופסיה בהכוונת MRI של שני האזורים במהלך בדיקה אחת". משהו לא בסדר.

אני נפגשת עם הרופא שלי, הכירורג, אצלו אני עושה את המעקב. הוא ממליץ להתחיל בממוגרפיה ואולטרסאונד. "אחרי שנקבל את התוצאות נחליט איך ממשיכים", הוא אומר.

"אני מביטה בזוג השדיים שלי ונפרדת מהם". (אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס) 

אני מבצעת את שתי הבדיקות ומקבלת את התוצאות לידי: "ללא ממצא חריג בבדיקה". נפלא. אני רגועה.

אבל הרופא שלי ממש לא. "בגלל שאת נשאית", הוא אומר, "לא כדאי לקחת סיכון". הוא שולח אותי לבצע ביופסיה.

11:17 דקות. הרופא שלי מתקשר. "היי דפנה, כאן ד"ר ונטוררו", הוא אומר, ומשהו בקולו לא לגמרי רגיל. "אני מצטער, אבל הבדיקה לא תקינה".

"שיט! שיט! שיט!", אני עונה לו, ושטף של בכי קולני פורץ ממני.

"אני ממש מצטער", הוא חוזר שוב ושוב ומנסה להרגיע. "זה טרום סרטני".

"מה זה אומר טרום סרטני?", אני שואלת בבכי, מפוחדת רק מלשמוע את שורש המילה ס.ר.ט.ן בגוף המשפט.

הוא מסביר שצריך להוציא את את האזור הנגוע ושאולי יהיה צורך בהקרנות. אנחנו קובעים להיפגש כבר באותו הערב אצלו במרפאה. 

אנחנו קובעים תור לניתוח בשבוע שלאחר מכן. 

"אף גבר לא ירצה אישה עם ציצי וחצי"

24.9.09. יום הניתוח. אני ממתינה לתורי ובינתיים מתקשרת לרופא. שוב הקול המהסס. "אני יודע שאת לא מוכנה לכריתה מלאה, אבל אנחנו נצטרך לכרות שטח יותר גדול ממה שחשבנו, שמונה ס"מ בערך".

אני בשוק. פעמיים. בפעם הראשונה בגלל שחשבתי שמדובר במשהו קטן, מקומי, שניים-שלושה ס"מ ונשכח מכל הסיפור. בפעם השנייה, כי אני לא ממש מבינה מאיפה אפשר להסיר שמונה ס"מ? הלוואי והיה לי כזה גדול.

אני מתקשרת לחברתי צביה לקבל מנת עידוד, וברגע שהיא עונה אני מתחילה לבכות לה בטלפון בהיסטריה. "את מבינה שלא יישאר לי ציצי שם? מי ירצה אותי ככה? אף גבר לא ירצה אישה עם ציצי וחצי". צביה מרגיעה ומוצאת מילים מנחמות, כהרגלה. ואני? הטישו כבר קטן עלי. עברתי לנייר המגבת של המטבחון.

השעה 17:00. אני עדיין בבית החולים, בתור לשלב השני, שלב הצביעה. העיניים כבר דומעות לבד. משם אני עוברת למכונת הצילום ואחר כך עולה למחלקה, להתכונן לניתוח.

שלוש שעות לאחר מכן הרופא מגיע לראות אותי ומסביר שוב את התהליך. "תוריד מה שצריך אבל תשאיר לי ציצי יפה. אני עוד צריכה למצוא חתן", אני אומרת בחצי חיוך.

שעתיים נוספות עוברות ובאים לקחת אותי. אני עולה למיטה. ליד דלפק האחיות נותנים לי כדור ואליום ומציבים את המיטה עליה אני שוכבת בחדר ההמתנה, ממש לפני חדרי הניתוח.

השעה 24:00. הרופא מעיר אותי. הכל עבר בסדר. הוצאנו הכל. 10 ס"מ בסוף. בלוטת הזקיף נקיה.

"כבר חשבתי שהכל מאחורי"

אוקטובר 2009. שבוע עבר מאז הניתוח. אין לי כאבים ואני מרגישה הקלה גדולה. אני מגיעה לביקורת אצל הרופא המנתח, שמסיר את הפלסטר הקטן ואומר שהאיזור נראה מצויין.

אבל יש גם חדשות פחות טובות. בפתולוגיה מצאו שבחלק התחתון היו גבולות מעורבים והאזור הנגוע הגיע עד הקצה התחתון.

"מה זה אומר מבחינתי?", אני שואלת, והוא מסביר שנצטרך להרחיב את הכריתה ושאזדקק להקרנות.

את ההקרנות לקחתי בחשבון, אבל להרחיב את הכריתה? לזה לא ציפיתי. כבר חשבתי שהכל מאחורי.

שבוע נוסף עובר ואני מתייעצת עם אביבית, אונקולוגית שהפכה לחברה של המשפחה. בלשון שוטפת ומהירה היא שוטחת בפני את הסטטיסטיקות הנוגעות לנשאיות BRCA. יש סיכוי של 50% שהגידול יחזור, כך שעד גיל 50 רוב הסיכויים שיהיה צורך לכרות את שני השדיים. "מזלך ש'חטפת' את זה רק בגיל 40", היא מוסיפה, "רוב הנשאיות חולות בגיל צעיר הרבה יותר".

בעקבות השיחה איתה אני בוחרת לעשות את מה שניסיתי להימנע ממנו בשנתיים האחרונות ולבצע כריתה מלאה, של שני השדיים.  

"אני פוחדת שלא אעמוד בכאבים"

נובמבר 2009. אני מגיעה לבדיקות בבית החולים, לפני ניתוח הכריתה ורגע לפני שאני יוצאת אני מחליטה לעלות למחלקה בה אהיה מאושפזת. אני רוצה להיות מוכנה ולדעת איפה "אתגורר" במשך כמה ימים, איפה אתעורר "אחרת".

אני עולה לקומה ה-12 ויוצאת מהמעלית. מולי פוסעת בחורה צעירה. היא פוסעת לאט, מעט כפופה, פניה צעירות אך עייפות ושני נקזים מציצים מתחת לחולצתה, מובילים לכיסיה. אני בוחנת אותה מבלי לשים לב, והיא מביטה בי חזרה, מחייכת מעט, כאילו מבינה שאני הבאה בתור.

בחילה של פחד אוחזת בי, אך אני ממשיכה לעבר המחלקה. נכנסת פנימה, סוקרת את המסדרון והחדרים ומתוכם רואה נוף מדהים של חופי הים של תל אביב. אמנם יש בזה משהו מרגיע, אך התחושה הכבדה לא עוזבת אותי.

כשאני חוזרת הביתה אמא שלי באה לקראתי ואני מתחילה לבכות. "איך אתמודד עם זה?", אני שואלת אותה. "אני פוחדת שלא אעמוד בכאבים האלו".

היא מרגיעה אותי. אומרת שאני חזקה ושאעבור את זה.

"לילה ראשון בלי ציצי"

5.12.09, יום שבת. מחר הניתוח. אני עושה מקלחת ביתית אחרונה, מביטה בזוג השדיים שלי ונפרדת מהם שוב, כמו שאני נפרדת מהם כמעט בכל ערב בשבועיים האחרונים. אני אוחזת בהם וחובקת אותם, מדברת אליהם ומודה להם על כך ששירתו אותי נאמנה במשך 40 שנה ויותר (ואם נהיה כנים, בעשרים השנים האחרונות הבנתי את תפקידם האמיתי, להיניק את ילדיי).

אני הולכת לישון, או לפחות לנסות.

6.12.09 יום ראשון, 4:45 בבוקר. השעון מצלצל. אני מתעוררת מבולבלת, מתרגשת ובעיקר מפוחדת. אני אוספת את עצמי ואורזת את הדברים האחרונים בתיק שהכנתי לבית החולים, ויוצאים לדרך.

אני עולה למחלקה, ניגשת לדפלק ובחצי חיוך, דופק 3,000 וקול רפה אני פונה למזכירה לשאול מתי מגיע הרופא. רגע אחר כך מופיע ד"ר ברנע, עם חיוך נעים כהרגלו, ולוקח אותי לחדר הבדיקה, שאני קוראת לו "חדר הציור". אני פושטת את חולצתי והוא, בטוש עבה, מתחיל להקיף את שדי בקו עבה וגס, מקווקוו את קו האמצע, V קטן באזור הגרון ושני עיגולים סביב הפטמה. ממש יצירת אומנות.

אחר כך מצלמים מכל הכיוונים וכששלב ציורי הגוף וצילומי

הדוגמנות החפוזים תם אני יורדת עם הוריי להמתין ליד חדרי הניתוח. 

כולנו שקטים. עורמים את התיקים על אחד הספסלים ויושבים. הבטן מכווצת ממתח.

בזמן ההמתנה הטלפון לא מפסיק לצפצף ולצלצל. ב-SMS אחד, עם הומור שחור במיוחד (כמו שאני אוהבת), נכתב: "בהצלחה. הכל קטן עלייך. בקרוב גם החזייה". "כבר קניתי דאבל D", אני עונה לה חזרה.

כשקוראים בשמי אוחז בי רעד. זהו. האסימון נופל. אני מתחילה לבכות ולא מצליחה להפסיק.

כשאני מתעוררת מעבירים אותי למחלקה.כולם נכנסים: ההורים שלי, אח שלי, וגם גל בתי הגיעה. אחי מצלם אותי בטלפון הנייד, ואני דופקת פוזה של ניצחון ומניפה את אצבעותיי בסימן V. 

הלילה מגיע. לילה ראשון בלי ציצי. קצת שמח, קצת עצוב. קצת כואב. גם בלב.

"זו הייתה ההחלטה הנבונה בחיי"

היום, 10 חודשים אחרי. אני עדיין בעיצומו של תהליך השחזור הקוסמטי, אבל יש לי סבלנות. היום אני יודעת, בלי צל של ספק, שזו הייתה ההחלטה הנבונה בחיי. קיבלתי את חיי במתנה ואיתם מתנות נוספות, כאלו שרק תהליך שכזה מביא אל הנפש.

ולפני סיום יש לי בקשה קטנה אליכם. אם יש לכם (כן, גם לכם הגברים) "סיפור משפחתי" של סרטן השד או השחלות, לכו להיבדק גנטית ואולי תצילו את החיים שלכם, של ילדכם, של אחותכם או אפילו של הוריכם. אל תפחדו לקבל חיים במתנה.

הקו החם של עמותת "אחת מתשע": 1-800-363-400. לאתר האינטרנט של העמותה לחצו כאן