בְרֵן מבין את דיין: "פינוי פצועים לא תמיד אפשרי"

ייאוש ותסכול, לצד חשיבה קדימה - כך מסכם האלוף במיל' אברהם אדן (בְרֵן), שפיקד על אוגדה בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים, את התרשמותו מדבריו של שר הביטחון משה דיין בישיבת הממשלה ביומה השני של המלחמה, שנחשפו היום (ב') לראשונה ב-ynet. "מצד אחד בכל שלבי המלחמה הוא שאל את עצמו מהו השלב הבא", אמר הערב ברן ל-ynet. "מצד שני, הייאוש וחוסר האמון, האכזבה והתסכול מופיעים בהתבטאויותיו".

באותו 7 באוקטובר, בזמן שהממשלה התכנסה, כבר היה האלוף ברן עם חלק ניכר מהאוגדה שלו בבלוזה שבצפון תעלת סואץ, בתהליך של ריכוז כוחות. "מה שדיין לא מציין בפרוטוקול, זה שנתפסנו בהפתעה", הוא נזכר. "נעשו שגיאות מצד פיקוד הדרום, כמו פריסת הזחל"מים וכולי. זה עלה לנו ביוקר". עיקר טענותיו לגבי ההתנהלות באותם ימים מופנות כלפי הפיקוד.

ברן מאשר את הדברים שאמר דיין. "אני שמעתי את דיין לפני שעלה לישיבה. הוא היה בשטח איתי, ודיבר על כך שנצטרך לתפוס את המעברים, לגייס את השמיניות, לבנות כוח ולחזור אחר כך. הדיווחים בפיקוד דרום היו מבלבלים, ולא הסתמנה ידיעה ברורה של מה שהולך באמת בעומק השטח".

דיין וברן בתעלה, 1973 (צילום: יהודה ציון, לע"מ)

הוא סבור שציטוטיו של דיין משקפים "התייחסות מקצועית מחושבת לרוב הדברים". גם את ההתבטאות לפיה "במקומות שאי אפשר לפנות - נשאיר את הפצועים", הוא מקבל בהבנה, אף שאותם פצועים הם בעצם חייליו. "מי שמדבר ביושר, חייב להישיר מבט ולהבין שלמרות הסיסמה של צה"ל 'לא משאירים פצועים בשטח', נוצרים מצבים בלחימה בהם אי אפשר לשחרר פצועים בלי להביא לפי כמה יותר הרוגים ופצועים. החלק הזה לא מזעזע אותי כלל".

לדבריו, המצב ב-7 באוקטובר 1973 אכן היה כזה שבו לא היה ניתן להגיע אל האנשים ללא תשלום מחיר כבד של פצועים והרוגים רבים נוספים. "יש מצבים כאלו, למרות שזה עומד בניגוד לסיסמאות של צה"ל או של אריק שרון, כמו 'סומכים עלינו אז בוא נלך'".

"טלפון שבור"

לדבריו, באותו דיון ממשלה עלתה גם הצעה שהוא העלה: "ליטול את היוזמה, אך לא להתקרב לתעלה בשום אופן פחות משלושה ק"מ. לתקוף מצפון לדרום על קו הגבעות". התוכנית לא יצאה לפועל: "זה היה גם הסיכום עם דדו (הרמטכ"ל), אבל גורודיש (אלוף הפיקוד) הפר את הכל מבלי שאפילו ידענו. נעשו ניסיונות לצלוח את התעלה, וטעויות נוספות, בעיקר באשמת הפיקוד. טעויות אלו שייכות בעיקר ליום הלחימה של ה-8 בחודש (למחרת), שנכשל".

ברן ממשיך לבקר קשות את התנהלותו של אלוף הפיקוד: "גורודיש היה בלתי ריאליסטי, וניהל את הכל כתרגיל טלפוני. אחרי שהשיג אישור למהלך אחד, התייחס לכך כאילו כבר המהלך הושלם ובוצע, ומיד התחיל להשיג אישור למהלך הבא. וככה יצא, שברגעים הכי קשים של הלחימה, הוא מוציא את האוגדה של אריק ומריץ אותה דרומה, בשינוי לא רק של התוכניות של יום קודם, אלא מהתוכניות שלו עצמו. פתאום הוא רוצה שאריק ירוץ לסואץ, יעביר כוח ויפעל מסואץ צפונה".

ברן בחזית, עם "זמרת המלחמות" יפה ירקוני (צילום: דוד רובינגר, לע"מ)

הוא מספר גם על קשיי תקשרת בינו לפיקוד. "הקשר עבר בין תחנות ממסר, ולי לא היה קשר ישיר עם הפיקוד, רק דרך חבר'ה (קשרים) שלא מבינים מה אני מנסה להעביר ומה הפיקוד מנסה להעביר לי. זה היה טלפון שבור. הונחתו עליי כל מיני פקודות בו זמנית - גם לצלוח, עם כוח קטן מאוד, וגם לרוץ מהר דרומה כי פינו את אריק והיתה סכנה שהמצרים יכנסו במקומו לחלק מהגזרה. מצד אחד אני לא מבין את ההוראות, ומצד שני לא ידעתי בכלל שהוראות הפיקוד שונו ואני מנסה להזכיר ברמזים ש'לא כך סוכם'".  

כדי להמחיש את הבלגן, הוא מספר על "שני גדודים שהסתערו ללא פקודה, בגלל תחושה שכינינו 'תחושת היום השביעי של ששת הימים'. פלוגה אחת תקפה בגלל שהמפקד חשב שקיבל פקודה, והשנייה בגלל שהמפקד לא הבין פקודה מהמח"ט. אחרי חצי שעה של דשדוש, שואל גורודיש אם הסתערתי, אמרתי 'לא, מחכה לסיוע האווירי'. הוא אומר 'קיבלת', אמרתי 'לא קיבלתי'. מסתבר ששלחו לי רביעיית מטוסים שנתנה לי 'סיוע קלע' עקב חוסר יכולת להתקרב לאזור מפאת הטילים. 'סיוע קלע' הוא הטלת פצצות מגובה רב, הנופלות בקשת בשטח האויב.

עם כל ההפגזות שהיו, בכלל לא הרגשנו שארבעה מטוסים זרקו גם משהו שם. סיוע אווירי לא ממש הגיע. היתה סטייה מהתוכניות, סיוע ארטילרי או אווירי נוסף לא היה. בקיצור, היה יום לחימה יקר ואומלל".

ההמשך ידוע: "הביאו את בר-לב לפקד, וכדי לא להלבין את פניו של גורודיש, שמו את בר לב 'מפקד חזית' מעליו. אחר כך, בדיונים והלקחים, התחילה מלחמת גנרלים בין שרון, גורודיש ובר-לב, ואחר כך, לאחר פרסום דו"ח הביניים של אגרנט, גם ביני לבין אריק. כל זה גם נכתב כבר בספרי 'על שתי גדות הסואץ' לאחר המלחמה".