לשחק אותה אלוהים: על הפריה חוץ גופית

יש משהו מרגש ומסעיר בעיסוק בהפריה חוץ גופית. חלק מזה נוגע לקסם שבבריאה, של יצירת יש מאין. חלק אחר קשור לתפיסה של אנחנו-כל-יכולים שחורגת מעיסוק מדעי אחר, ושלבד מצייתנות לחוקי הטבע יוצרת אפילו את עצמה ואת חוקיה.

במעשה ההפריה החוץ-גופית האדם מחקה מעשה המזוהה בצורה מושלמת עם הטבע – המסמל את המוסרי/הראוי, ולפיכך כזה שעומד לכאורה בניגוד לאדם. ביצירת היצירות של האדם, מבקש המדען להתגבר על הטבע, לשלוט במה שבאופן מהותי לא ניתן לשליטה אנושית, ולקבוע לו סדר משל עצמו.

לשחק אותה אלוהים

טכנולוגיות וידע הפריון נועדו לסייע לאדם לגבור על מכשלה טבעית שלו מלשחק במשחק הטבע, ובמקום - לשחק (כמעט וקרוב ל) משחק האל.

מכשלה כזו יכולה לנבוע ממגבלה רפואית שיש לו. היא גם עלולה להתקיים כתוצאה ממגבלה שאנו מכנים אותה "חברתית" – זו שנובעת לעתים מהרצון החופשי של האדם, כמו למשל כאשר אישה מחליטה להקפיא את ביציותיה להפריה/השרשה עתידית.

במקרים אחרים היא נובעת מהעדפותיו - למשל בנוגע למין הילוד, מהזהות העצמית שלו - לדוגמא במצב של פונדקאות לזוגות חד מיניים, ומהחופש שלו - למשל בכל הנוגע להחלטת אישה לתרום ביציות לאישה אחרת. זהו משחק לא טבעי – אך חשוב מבחינה מוסרית - בזירה טבעית.

מה מייחד את מדען הפריון?

מנקודת מבטו של הטכנולוג, הערכת הטכנולוגיות והידע נעשית בניצחונו של האדם על הטבע, ובהתרחקותו מהטבע הבאה לידי ביטוי בהוספת פיסה או חלקת שליטה נוספת בתהליך הטבעי של ההפריה/הריון.

ככל שטכנולוגיית הפריון תהיה קרובה יותר אל סדר הבריאה הטבעי ותעורר כמה שפחות תגובות ה"סוטות" מהנוהג, כך היא תיתפס טבעית יותר, ולפיכך גם מוערכת יותר.

יתכן שבדיוק בשל אותו קונפליקט של רצונות – זה של הטכנולוג וזה של החברה – חלפו למעלה מ-30 שנה עד לאותה הכרה בחשיבותה של טכנולוגיית ההפריה החוץ-גופית, אף שהערכה מכובדת זו אינה מפחיתה מהשאלות האתיות הסבוכות שטכנולוגיה זו מעלה ואף תעלה בעתיד.

ישראל וטיפולי הפוריות

בהקשר הישראלי, לטכנולוגיות הפריון חשיבות מיוחדת. ישראל היא בעלת גישה יחודית לפריון, שלה מקורות דתיים, תרבותיים והיסטוריים (למשל השואה). גישה זו ניזונה מאותו "שד דמוגרפי" נצחי, המביא לשיעור יציב של פריון אצל היהודים למול ירידה בשיעור הפריון של הדרוזים, הערבים הנוצריים והערבים המוסלמים.

שיעור הפריון בישראל עולה בכמה מונים על זה שבמדינות אירופה וארה"ב, ואף על השיעור הממוצע במדינות אמריקה הלטינית, מרכז אמריקה, דרום אמריקה ואסיה.

הוא ניזון ממדיניות ציבורית המתקצבת אינסוף טיפולי פוריות עד ללידת 2 ילדים חיים ומיבוא תרומת ביצית מחו"ל, זאת תוך חוסר שקיפות ודיווח לציבור על אודות היקף מחזורי הטיפול, הצלחות הטיפול במרכזי ההפריה השונים ועוד.

האתגר הישראלי

לצד ההכרה בחשיבותה העצומה של טכנולוגיית הפריון, עומדות לפתחה של החברה הישראלית שלוש סוגיות מרכזיות אותן היא צריכה לשקול.

ראשית, לנוכח העדויות הרבות על הנזקים הבריאותיים שעלולים להיגרם לאם ולעובר כתוצאה מהגירויים ההורמונאליים ומטיפולי הפוריות, ובעידן של משאבים מוגבלים, יש מקום לשקול מחדש את הצורך בהגבלת מספר מחזורי הטיפול, כמקובל במדינות שבהן קיים מימון ציבורי לטיפולי פוריות, כמו אנגליה וניו-זילנד.

לבסוף, יש לתת את הדעת לאוכלוסיות רבות המודרות מהמדיניות הרחבה של תמיכת הילודה בישראל, כמו גברים רווקים וזוגות הומואים או נשים פוריות שלא יכולות לשאת הריון.

אין ספק, שאתגרים מקומיים אלה, כמו גם השאלות הרחבות יותר שטכנולוגיות הפריון מעלות על אודות הקשר שבין האדם והטבע, מצביעים על תרומתה המכרעת של התפתחות מדעית זו, שקיבלה השבוע את אחד הביטויים המכובדים ביותר בעולם המדע.

ד"ר דניאל שפרלינג הוא מומחה לביו-אתיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.